לפני 16 שנים. 9 בינואר 2008 בשעה 23:54
הוא חזר לבית אחרי יום עבודה ארוך במשרד ופתח את הדלת לראות אותך חותך בשר על השיש בשביל מוקפץ סיני שהוא ביקש לפני שעות מספר. והוא רואה בדיוק, בלי אפילו להסתכל לך בעיניים. שפת הגוף שלך צעקה זאת.
"תסתובב" הוא מורה בשקט.
"בבקשה, לא עכשיו. אני רק רוצה לגמור את המוקפץ וללכת לישו..." אתה נקטע באמצע כשאתה מסתובב ורואה את המבט בעיניו, "כן, מאסטר. סליחה, מאסטר" אתה אומר ומבטך ברצפה.
"מה אמרתי על לא להסתכל לי בעיניים?" הוא שואל, מבטו קשוח אך עדין ודואג, אבל את הדאגה אתה לא מסוגל לראות הדיכאון חונק את כל יכולתך לראות דברים אחרים למעט הכאב, חוסר הביטחון והפחד. הפחד הנורא שעוד לא הצלחת להשתחרר ממנו, הפחד להיות לבד.
"בוא אלי" הוא מתיישב על כורסת היחיד מעור שהכינו לכם במיוחד בצרפת.
אתה הולך אליו, מבטך תקוע בשלו והלב שלך מתפוצץ מאהבה וכאב בו זמנית. אתה עומד מולו.
"עוד" הוא מורה ואתה מתקדם, "אני אוהב אותך" הוא נושק לידך וקם. הוא הולך אל סף דלת הפטיו שבקיר החיצוני של הסלון ופותח את הדלת.
"החוצה" הוא מצווה ואתה מבצע עובר אותו ועומד באמצע הפטיו. היורה בוקע מן השמיים, מרטיב אותך לחלוטין. "לדשא" הוא ממשיך ואתה מתקדם.
"תתפשט" ידיו לצידי גופו ועיניו יורות בך את מבט שלא ראית מזה חודשים לא מאז התקף הדיכאון האחרון שלך. הידיים פועלות באופן אוטומטי ואתה מוריד כל פיסה של בגד ואביזר מגופך למעט הטבעת שעל ידך.הטיפות מתחילות לרדת ואתה מרגיש את זה מתקרב יותר ויותר, הכאב הזה שבא אליך.
"עצום עיניים" הוא מורה לך. אתה רועד מרוב פחד אבל עושה כנדרש ממך.
"תשתחרר, תן לעצמך את החופש שמגיע לך" אתה נותר בעמדתך, לא מצליח לנוע. הוא רואה את הפחד והכאב שאתה שרוי בו. הוא יודע, הוא מבין.
"תצרח, כמה שיותר חזק". הפה נפתח ואתה צועק והשינוי החל.
"תסתובב במקום, ידיים לצדדים". המהירות של הסיבובים רק הולכת וגדלה ואתה כבר שם, רטוב עד לשד עצמותיך מסתובב וצועק. הגשם מרפא אותך בכוח כי כבר אין לאין לברוח ואתה מתחיל לבכות. הצרחות פוסקות וכך גם הסיבובים במקום ואתה נופל על ברכיך על הדשא ובוכה בכי משחרר וחזק מאין כמוהו. לפתע זוג ידיים עוטף אותך ואתה מרגיש אותו מאחוריך מנשק אותך על העורף ולוחש "אני אוהב אותך, ילד יפה שלי. ולעולם לא אעזוב אותך". הבכי מתחזק ואתה מסתובב אליו ומחבק אותו חזק ובוכה עוד ועוד ועוד. הבכי נרגע לאט-לאט עד שהוא פוסק, עינייך אדומות ושפתייך מחייכות. הוא מחייך אליך בחזרה, מנשק אותך, קם ומרים אותך איתו.
"תתייבש ולמיטה, אני אסדר את השאר, ילד" ואתה הלך ועושה כמצוותו. אחר כך כשאתה כבר במיטה, יבש ובתנוחת עובר ואתה מרגיש את הידיים שלו עוטפות אותך שוב ורק אז אתה מצליח להירדם.
לאחר עשר שנים
אתה רואה את הטיפות יורדות לאט-לאט ואז מתחזקות עד שהיורה מגיע. החלון נרטב ואתה מסתכל מתוך הסלון אל החוץ וזה מתחיל. הלחץ בחזה, הרצון הפנימי לבכות, להשתחרר מהכבלים שקושרים אותך. הרגשת את זה כבר קודם, לפני שבועיים המעלות החלו לרדת, השמיים קצת יותר מעוננים, הרוח התחזקה ואתה חש את ההתקף מתקרב, ותופס אותך. אתה אף פעם לא תתרגל לזה.
"תן לעצמך, תן לעצמך!" אתה לוחש מבפנים, "תשתחרר, הדרור כה קרוב עד שנדמה כי הוא פה! כן! עכשיו! ת-ש-ת-ח-ר-!-!-!".
הרגליים מוליכות אותך אל דלת הזכוכית, היד לוחצת על הכפתור ומניעה את הדלת הצידה. צעד ועוד אחד ואליהם נוספים עוד כמה אחדים. אתה יורד מפטיו העץ שאתה כל כך אוהב ומרגיש את הדשא מתחת לכפות הרגליים היחפות שלך. הידיים נעות בשנית ומסירות ממך את החולצה ואחר כך את המכנסיים ואתה עומד עירום בחוץ. השיער מתפזר ברוח ונרטב אט-אט מן הטיפות שנופלות עליו.
הטקס מחל.
"חופש מוחלט?" אתה שואל את עצמך, "עיניים עצומת, תסתובב, ידיים פרושות לצדדים, השיער רטוב וסתור על כל הפנים, קדימה!" אתה מפקד לעצמך פקודות ידועות מראש שחוזרות על עצמן שנים ומבצע.
אתה מתחיל לצורח, חזק! כי אף אחד כבר לא שומע, לא בתוך הבועה שלכם; שלך, של אלוהים והגשם שרוקד עימכם.
סיבוב אחר סיבוב אתה מרגיש את הבכי מתקרב ואז הוא פורץ ממך, בגלים חזקים ולאחר כמה דקות אתה נרגע. השפתיים מתעגלות והחיוך מוצא את עצמו על פרצופך, איך אפשר אחרת? הכל רגוע ושליו כשכל האנרגיות חוזרות אליך, מרגיעות אותך עוד ועוד.
הוא רואה אותך. מחוייך, צמוד למפתן הדלת. הוא יודע איך אתה מתנהג במבול הראשון, הוא מכיר את הטקס, הוא זה שציווה עליו כשראה אותך מאבד את עצמך. הוא זוכר את היום ההוא במדויק, הוא זוכר כל רגע כי ידע שאם לא יעזור לך באותה השנייה ימצא אותך חתוך בג'קוזי עם בקבוק וודקה שבור לצידך.
"בוא, אהוב שלי" הוא מצווה בקול הרך והגברי שאתה כל כך אוהב, "הולכים לישון".
