Cuore Ingrato

בלילה אני מתעורר לפרקים שטוף זיעה,
הכדור לא עוזר, צמרמורות וגלי חום עוברים דרכי, מהראש לרגליים וחזרה.
אני טובע חזרה לתוך שינה מלאת הזיות.

אני וכריסטי שוב פעם על מכסה המנוע מחוץ לעיר, מחכים לגשם אסטרואידים שיבוא,היא שוב בוכה על האקס שלה....

הפרק שהורדתי מהעונה השישית של הסופרנוס מתערבב לי עם מסיבת הפורים אצל בן, אני שוב מחופש לארנב עם חגורת גזרים.....

אימא פתאום מופיעה בדלת, הביאה איתה אוכל, "לא תודה, יש לי מספיק, באמת שלא היית צריכה"...
אבל אני לא מוצא את המקרר, היא לא שמה לב שיש לי חגורת גזרים על המותניים.......

אני שותה קפה בשדרה, לבוש מסכה ונציאנית, אני מרגיש געגוע עמוק ,בא לי לבכות.....אני רוצה הביתה.

אני מתעורר שוב.....

חצי ישן חצי ער, אני רטוב לגמרי מזיעה, השיניים נוקשות בקצב אחיד ,שמיניות, זה מוצא חן בעיניי.

החדר חשוך,אני מרגיש שכולם פה ואפשר להתחיל, הכל מתערבב וצולל שוב כמו ברכבת הרים....

אני מחייך, הכול נראה הגיוני פתאום.
הכול מתחבר, כל המחשבות והאנשים, הדמויות וההזיות, כולנו יוצאים לשחק על אותו שדה קוואנטים של ארווין שרדינגר שנראה כמו שדה ירוק.

האיש החביב והמשופם מהטלוויזיה ,מהסדרה שראיתי לפני השינה מחייך אלי ואומר לי במבטא אמריקאי :
"אני ,אתה, כריסטי, כולנו חלק מאותו שדה קוואנטי, היקום הוא בסך הכל קערת מרק גדולה של מולקולות, שמתנגשות אחת בשנייה, אנחנו בסך הכול התוצאה של הגלים והרוחות בתוך אותה קערה, תוצאה של התנגשויות קטנות בתוך תמונה רחבה הרבה יותר".

אני רוצה לדבר איתו, אבל לא יודע על מה, על חגורת גזרים ? על געגועים ?
אני לא מוצא את כריסטי.......

אני מתעורר בבוקר, החום ירד לגמרי, החזה עדיין שורף עם כל נשימה.

אני אשאר היום בבית.

_______________________________________________________כל כוכב מאיר בעיניים...

גובהו של הר נמדד מבסיסו ולא מהנקודה בה אנו מתחילים לטפס עליו.

כשראשו של המטפס על ה"מאונה קיאה" עובר זה עתה את גובה פני הים ,
למעשה גופו כבר טיפס מרחק שרבים מאיתנו לא נעבור.



בהצלחה למטפסים על המדרונות אשר אינם גלויים לעין.




מוקדש לנינה

כשהכרנו לפני שנים אמרה שהיא פוחדת מהחורף,
הגשם ייסר אותה והרעמים הפחידו אותה,
סיפרה שבתור ילדה תמיד פחדה לקפוא למוות בליל חורף קר.

כשבחוץ סופה כמו הלילה בטח אחלום עליה שוב.

אני יושב ערום על השטיח שלה ומשחק עם החתול ,
לחתול שלה יש פעמון קטן על חגורת הצוואר שמשמיע צלצול חלש בזמן שהוא מתחכך לי בברך.

"תזכירי לי איך קוראים לו ?",

"פיטר" היא עונה ,בזמן שהיא מסיימת לנגב את הפנים שלה במטלית לחה.

היא מדליקה לשנינו סיגריה, לובשת גופיה,מתיישבת על המיטה ומסתכלת סביב,
בד קנבס ועליו ציור לא גמור, מדף ועליו ספרי פסיכולוגיה וספרות ישראלית, ,שטיח כחול עגול ועליו גבר ערום שמשחק עם פיטר.

מצעים מוכתמים, מטליות לחות מקומטות, סימנים אדומים על הידיים, גרון שורף....
היא נשכבת במיטה, אני קם ונשכב לידה.

העברתי לה יד בשיער, עצמתי עיניים ונרדמתי.

לא יודע מה לגביכם,

אני כבר הזמנתי זוג לאביב המתקרב ובא:


http://mastershayo.ios.st/Front/Tools/homepage.asp

התביישת בכל דבר זנותי שבך עד שבמקום להכות הרגשתי צורך ללטף ולחבק

וזה התאים לשנינו.

אני רוצה להכיר יותר את הזונה ההיא, זאת שגרמה לך להתלבש כמו שהתלבשת.

אני רוצה לגרום לך להתבייש, עד שיותר לא תרגישי בושה.

הוא מתיישב לידי על הספה בחדר האחורי ומניח את הראש על הכתף שלי.
"אני ממשיך מכוח האינרציה" הוא אומר לי, "כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין למה אני עדיין ממשיך לקוות".
"אני בטוח שיש סיבה" אני עונה לו,
הוא מחייך, "אולי אהבה ?"
"Overrated, ביוכימית היא לא שונה מאכילת כמות גדולה של שוקולד "
"תמיד אהבתי את הציטוט הזה" הוא לוחש לי באוזן ומשפיל מבט, "צטטן מתוק שכמותך" .

הוא מחליק עם השוט שלו על הרגל שלי לאורך הירך הפנימית עד המפשעה, אני מניח אצבע על היד שלו ועוצר אותה.
הוא מרים את הראש ומסתכל עלי, "כמו לאכול כמות גדולה של שוקולד אה ?"
אני מהנהן,
"נער אמיץ שכמוך" הוא לוחש, "כמה הייתי רוצה להכניס אותך לאזיקים שלי"
"אולי בגלגול הבא, כשנהיה שנינו חתולים" אני לוחש חזרה,

מחייך אליו,

קם ,

והולך.

היא מתעקשת להיות למעלה.

בחושך, כשהיא מעלי, עם הגב מכופף קדימה בקושי אפשר לראות את הפנים שלה כשהשיער נופל עליהן.
את תווי הפנים אני כבר לא זוכר במדויק, הם החלו להיטשטש כשנכבה האור.

ביד ימין אני דוחף את ברך שמאל שלה אחורה ומיישר לה מעט את הרגל, מטה את הגוף ואנחנו מתהפכים.

עכשיו כשאני מעליה והיא פרוסה מולי אני מגביר את הקצב.
הנשימות שלה מהירות, מהגרון שלה יוצאות אנחות הולכות ומתגברות, הצוואר מתרומם בתנועה חדה ומקרב את הפנים שלה לשלי,

ואני חושב לעצמי:

"אלוהים, מפתיע כמה היא דומה לאיאן בראון כשהיא גומרת"