יוצר החלומות

פרק שלישי: "תקלל אותי"

הקיסם נעלם כולו מתחת לציפורן שלה. הדם פרץ החוצה, מעורב בנוזל שקוף ומצחין. היא לא צרחה הפעם—היא צחקה. צחוק מעוות, חנוק, כמו מנוע שמתפרק.

"זה הכי גרוע שיש לך?" היא ירקה דם לכיווני. "חשבתי שאתה מקצוען."

החזקתי את פרק היד שלה, לוחץ על האזור שבו העצב נחשף. הגוף שלה קפץ כמו תיבת תופת, אבל הצחוק לא נדם.

"תקללי אותי," לחשתי. "תראי לי כמה את שונאת את זה."

העיניים שלה היו מוצפות בדמעות, אבל השפתיים נמתחו לחיוך דוחה. "לך תזדיין, אתה חלש. אתה לא מסוגל אפילו לגרום לי לבקש רחמים."

אגרופי ננעץ בבטן שלה במכה עמוקה, כאילו אני מנסה להגיע דרך הגב שלה. האוויר נפלט מריאותיה בפיצוץ רטוב, אבל היא כופפה את הגוף קדימה בצחוק מעוות.

"את עדיין מחייכת," נהמתי, מכה שוב מתחת לצלעות - מכה מאומנת ששולחת גל הלם לכל הגוף. עיניה התגלגלו אחורה לרגע, אבל היא נשכה את שפתיה עד שדם ניגר על סנטרה.

"בואי ננסה משהו אחר."

הלכתי לארון, הוצאתי את הבקבוק עם הנוזל הצלול. היא ראתה את זה והנחיריים שלה התרחבו לראשונה.

"אני מכיר את הפחד הזה," הרמתי את הבקבוק מול פניה. "פחד ממה שלא רואים."

שפכתי טיפה על האצבע השבורה שלה.

שריריה התכווצו בבת אחת, גופה ניסה להקיא את עצמו החוצה מהכאב. היא צרחה, אך המילים עדיין היו שבורות, לא כניעה—

"אתה— אתה חתיכת כלב! אתה חושב שזה ישבור אותי?! אתה חושב שאתה הראשון שמנסה?!"

הטיפה השנייה נפלה על הפצע בירך. שריריה התעוותו כמו תיל חשמלי. היא צעקה קללות, כל מילה יורה כמו כדור—

"תמות! תיעלם! אני אהרוג אותך, אתה שומע?! אני אקרע לך את הפנים!"

הטיפה השלישית נפלה על הציפורן הפתוחה.

הפעם, מה שיצא ממנה לא היה קללה.

זה היה צליל טהור, גולמי, של כאב ששובר גבול כלשהו בתוך המוח. היא השתנקה, גופה רעד כמו במכת חשמל, והמילים התערבבו לראשונה לרצף חסר היגיון—

"אני אשרף אותך— אני אשרף את הבית— תפסיק תפסיק תפסיק אלוהים אדירים—"

הרמתי את הבקבוק שוב, והפעם היא זעקה—

"לא! לא עוד! לא עוד, בבקשה!"

ידי עצרה באוויר.

"אז מה את רוצה?"

היא נשמה בכבדות, עיניה מביטות בי בשנאה טהורה, אך מתחתיה—משהו אחר. הכרה במשהו.

"אני רוצה... שאתה תפסיק." המילים יצאו כמו רעל.

"למה?"

"כי... כי אני אמרתי את זה."

הנחתי את הבקבוק.

"עכשיו," חייכתי, "אנחנו מתחילים."

המשך יבוא.

הגשם היכה בחלון כמו אצבעות מקישות, מנסות לפרוץ פנימה. האור הניאון במטבח הבהב פעם אחת, כאילו מהסס, ואז נדלק לגמרי.

היא ישבה מולי, הידיים שלה כרוכות סביב כוס היין.

"אז?" היא אמרה, האגודל שלה משרבטת מעגלים על ידית הכוס. "אתה באמת עושה את זה?"

הצלחת שלי הייתה ריקה. הסכין ששמתי לידה – לא במקרה – עדיין נקייה.

היא פרצה בצחוק, צליל מחוספס מדי בשביל החדר השקט. "בסדר, שחק אותה תמים." האצבע שלה נגעה בקצה הסכין. "אבל אני יודעת. ראיתי את האופן שאתה מסתכל על אנשים. כמו שף שבודק חתיכת בשר."

הגבות שלי עלו. "ואת... מה? רוצה להיות הסטייק שלי?"

"אני רוצה לראות אם אתה אמיתי." היא דחפה את הסכין לעברי. "תוכיח."

חמש דקות אחר כך

האזיקונים התהדקו סביב פרקי הידיים שלה עם קליק מספק. היא ניסתה להזיז אותן, רק כדי להרגיש איך השרשראות כבר מחוברות חזק לרצפה.

"וואו," היא שרקה, לא מפוחדת, מסוקרנת. "אתה באמת מוכן."

לא עניתי. במקום זה, לקחתי עוד שני אזיקונים.

"רגליים" פקדתי.

היא חייכה, אבל בעיניים שלה כבר היה משהו אחר. ספק ראשון.

"אתה לא חייב—"

"רגליים."

היא משכה את השפתיים פנימה, אבל הרימה את הקרסוליים. הרצועות נכרכו סביבן במהירות, וקשרו אותה לכיסא עד שלא יכלה לזוע.

הכיסא השמיע חריקת מתכת כשהטיתי אותו לאחור.

"אז..." היא נשמה עמוק, "איך זה עובד? אתה מתחיל עם סכין? חשמל? אולי..."

קרַאק.

האצבע הקטנה שלה נשברה בסיבוב אחד של המלקחיים.

הצרחה שלה מילאה את החדר, אבל אני כבר הרמתי את הקול שלי מעליה:

"זה עובד ככה!"

היא נאנחה, מצמצה בדמעות, אבל החיוך לא נמחק לגמרי מהפנים שלה.

"אוקיי" היא חיכה. "עכשיו אני מבינה."

"את יודעת מה הכי מצחיק?" לחשתי קרוב, נשימתי חמה על צווארה. "שאני אפילו לא צריך לשבור לך עוד אצבע כדי שתצעקי."

היא נעצה בי מבט, עיניה רחבות ועכורות מכאב. "מה זה אמור ל—"

זְרִיקָה.

המחט ננעצה בצווארה לפני שהספיקה להגיב. היא פרצה בצחוק היסטרי, ידיה רועדות.

"מה... מה נתת לי?!"

"אדרנלין," עניתי בקול שקט, צופה בה כמו מדען בצפרדע במעבדה. "הרבה. הגוף שלך עכשיו לא יכול להתעלף. לא משנה כמה אכאיב לך."

האישונים שלה התרחבו כמו חור שחור. היא ניסתה לקום, אבל הרגליים שלה כבר לא צייתו.

"א-אתה מטורף," גמגמה, הקול שלה מתפרק לפסיקים של פאניקה.

"לא," תיקנתי בעדינות, מרים סכין בשר קטנה. "אני מדויק."

"משחק ראשון: אמת או סבל."

הסכין התעמקה בבשר הירך שלה, חותכת שכבה אחר שכבה. היא צרחה, אבל השרירים שלה כבר התכווצו מכאב טהור, בלי יכולת לברוח אפילו לתרדמת.

"אני אשאל שאלה," הסברתי, מדגדג את הלהב לאורך הצלעות שלה. "אם תעני אמת – הסכין תצא. אם תשקרי או תסרבי... הפצע מתרחב."

היא נשכה את השפה שלה עד שדם פרץ.

"מי היה האדם האחרון שפגעת בו לפניי?"

עיניה הזדגגו לרגע. "א-אבא שלי," לחשה.

חתך.

הפצע בירך שלה נפער עוד סנטימטר. היא ייללה, הגוף שלה מתעוות כמו תולעת על וו.

"שקר," רטנתי. "אבא שלך מת כשאת היית בת שש. תאונת דרכים."

היא קפאה. איך הוא יודע? המחשבה הזו שיחקה בעיניה בבירור.

"אתה... אתה חפרת בי," מלמלה, הקול שלה שבור.

חייכתי. "לא. אני פשוט מכיר את הקול שלך כשאת משקרת. עכשיו – אמת, או שאני פותח את הפצע עוד יותר."

היא רעדה, דמעות מעורבות בדם ניגרו על הסנטר שלה.

"חבר... חברה מהלימודים," גירדה מהגרון. "סטירתי לה כשהיא ניסתה לקחת ממני כדורים."

הפעם, הוצאתי את הסכין. נותן לדם לרדת.

"טוב מאוד," ליטפתי את הלחי שלה. "את לומדת."

"משחק שני: תזכורות."

הוצאתי מהכיס קיסם שיניים.

"יודעת מה עושים עם זה?"

עיניה הצטמצמו. "לא."

חייכתי ולקחתי את ידה השנייה, מביט על הזרת וגורם לה להבין מה עומד להגיע.

"אל!" היא צרחה כשכבר דחפתי את הזרת אחורה, שובר אותה מהיד.

"אתה דפוק!!!"

גופה התעוות בפתאומיות, הכאב הציף אותה כמו גל.

היא החלה צורחת, מנסה להזיז את הכיסא, לגרום למשהו לקרות, אבל הידיים עדיין כבולות.

"זה... זה לא קרה! זה שקר!"

"לא," ניערתי בראשי. "זה האמת."

היא הקיאה בין הבכי, ריר ודם יורדים מהסנטר.

"למה... למה אתה עושה את זה?!"

כרעתי לידה, לוקח את הפנים שלה בידיים שלי.

"כי את ביקשת. כי את צריכה את זה. כי את לא שונאת אותי—" לחשתי, שפתיי נוגעות באוזנה.

"את שונאת את עצמך. ואני היחיד שמוכן לתת לך את העונש שאת באמת רוצה."

"משחק שלישי: בחירה."

הנחתי לפניה את קיסם השיניים.

"עכשיו," אמרתי בקול רך. "יש לך שתי אפשרויות."

"את יכולה להגיד חדל או שאת יכולה להתענות."

היא בהתה בקיסם, כולה רועדת.

ואז—

היא צחקה.

צחוק מתגלגל, מעוות, כמו פח מתכת שנמעך.

"אין ילדה," ירקה לעברי, עיניה בורקות בטירוף. "לעולם לא יהיה."

"אני עקרה."

החדר שתק.

הבטתי עליה מעט מופתע, אבל מהר מאוד חזרתי לקרקע.

"טוב, שכחתי שבשלב כלשהו את תשקרי. זה טבעי ונכון."

ואז, בלי להסס, הרמתי את הקיסם שיניים, החזקתי את ידה, והתחלתי לדחוף אותו מתחת לציפורן בעודה צורחת ומתפתלת—

המשך יבוא.

"אני שונאת אותך" היא אמרה בעודה מחטה את פצעיה ביום של אחרי.
"למה הסכמתי לזה? אני לא הייתי מוכנה לכל כך הרבה" מלמלה לכיווני בעודי מוודא שלא ספגה שום נזק תמידי. "את בסדר, רק תדאגי לחטא את הפצעים כל כמה שעות כדי למנוע זיהום".

-        יממה קודם לכן –

"אז תגיד, זה נכון השמועות על התחביב המוזר שלך?" היא אמרה בעודה אוכלת את הפסטה שהכנתי. "יש לי הרבה תחביבים מוזרים, בואי תגידי לי מה שמעת ואומר אם מדובר באמת" השבתי בעודי מנסה להביט בצלחת ולהימנע מיצירת קשר עין.
"אתה יודע בדיוק על מה אני מדברת" מלמלה, "לא אני לא" השבתי, "התחביב שלך לענות אנשים" אמרה בתוקפנות "זה לא תחביב, זה היה משהו שעשיתי עבור כסף ואני לא גאה בכך" אמרתי בעודי מנסה להתחמק במבטי מופתע מעט לשמוע שאלה זו.
"זה היה תקופה קשה עבורי, עשיתי את זה כי הייתי חייב, לא היה לי ברירה" המשכתי.
"אני יודעת, רואים אלייך שאתה אדם טוב שפשוט עבר דברים קשים, מה שמעניין אותי זה למה אתה? למה אתה הייתה זה שצריך לגרום לצעקות ולנזק? אתה לא נראה כמו אחד שמסוגל לזה."
היא ניסתה לצוד את המבט שלי. "אני לא רוצה לדבר על כך" אמרתי בעודי מתחיל לפנות את השולחן. "אבל אני רוצה, אני רוצה שתגיד לי את זה, אני רוצה שתעשה לי את זה." התגרתה בי.
"תעשה לי את זה? תגידי את נורמלית?" השבתי "אני לא נורמלית, אבל גם אתה לא, אתה פשוט אדם שנראה נורמלי" צחקקה ונשענה לאחור, "אתה לא מסוגל לפגוע בזבוב".
"זה נכון, זה באמת קשה לי לפגוע באדם אחר כי ראיתי כל כך הרבה סבל ויצרתי כל כך הרבה ממנו עד שהחלטתי להדחיק את זה ממני" גמגמתי.
"אז אין לך את הביצים לעשות את זה הא? זה נכון מה שאומרים שעם הגיל מתרככים" אמרה וצחקה. "אני לא התרככתי, אני פשוט החלטתי שאני לא רוצה את העולם הזה יותר" אמרתי מעט בכעס על הזלזול אשר היא אמרה לי.
היא נשענה על השולחן מפקסת את המבט בי "למה? מה מפריע לך לעשות את זה? הראי אתה רגיל לקולות, למראות, לריחות".
"זה לא יוצא לי מהראש, אותם אנשים אשר עשיתי מה שעשיתי רק כדי להוציא מהם מה שרציתי"
"אז תוציא ממני את מה שאתה רוצה" אמרה ותפסה את תשומת הלב שלי "למה הכוונה?".
"אתה רוצה להיות מי שיקבע את שמו של הילדה או הילדה נכון? תוכיח שאתה מסוגל להוציא את זה ממני, את אפשרות הבחירה שלי" אמרה ולגמה מכוס היין. "את לא רצינית, למה שארצה לקבל את הזכות המוחלטת הזו בדרך כזו? זה נכון שאני רוצה לקבוע, אבל יש גבול".
"אתה לא צריך להגזים, כאילו... לא ממש, אני לא רוצה להיות נכה אני פשוט רוצה לראות אותך מנסה להוציא ממני את זה בכוח או שאולי אני אצליח לשבור אותך ואת הרצון שלך להוציא את זה ממני". "תמשיכי..." אמרתי תוך כדי שאני מביט לה בעיניים. "אם אתה מצליח לגרום לי להגיד חדל, אז אתה זה שקובע את השם, אם אני מצליחה לשרוד את העינויים שלך ואתה מפסיק או אומר חדלי אז אני זו שקובעת" אמרה בעודה מחייכת חיוך נבזי. "רק אתה יודע, אל תשאיר אותי נכה וכזה".
"אוקי... אני מוכן לזה, אבל את צריכה להבטיח לי שזה יהיה חד פעמי".
"אתה יודע שאני לא יכולה להבטיח את זה, אבל היי, אולי אתה תעשה לי כל כך הרבה סבל שזה יגרום לי לא לעשות את זה יותר" המשיכה לצחוק.
"אני מקווה שאת יודעת שאני אוהב אותך, אבל מעכשיו את הולכת לראות אדם אחר לגמרי".
אמרתי זאת בעודי מתקרב ומסתכל עלייה וסוגר את הדלת מאחוריי.