האבא ה*ביולוגי* שלי נפטר ביום רביעי.
לא אכנס לכל סיפור היחסים ביננו, או יותר נכון נתק היחסים, רק אספר שהיו שם הרבה אישיוז, הרבה כעס ונתק...בעיקר ריגשי.
כל החיים אני שואלת את עצמי, כל פעם בשלב אחר...איך זה השפיע עליי לאורך הדרך....ואין ספק שזה השפיע.
כשהתחלנו, אתה ואני, את יחסי השליטה, תהיתי אם יש קשר בין האישיוז שלי בנושא לזה שאני כל כך מתחברת לתפקיד שולט אבא שלך, שאתה הצעת אגב...ואז לא ידעתי אפילו שיש כזה "תפקיד" בכלל.
מן הסתם הצורך בחיבוק ובטחון קיים אצל כולם, ובחיבוק של "אבא" יש תוספת ...מעורבת בו אהבה וחמלה של אב. ביטחון של יודע ורוצה את הטוב ביותר עבורי. שזה בהחלט היה חסר לי.
לרגע לא היה לי בילבול או השלכה - ה"אבא" שאתה בתוך המערכת שלנו, לא מתחבר או מתקשר לי לאבא הביולוגי.!..אני ממש לא משווה או מחפשת אותו בך או אותך בו. הכי לא.
אבל מידי פעם עלו בי מחשבות, די משעשעות האמת...
למשל, שהמילה "אבא" לא היתה שגורה בפי המון שנים...פעמים בודדות בלבד פניתי אליו ככה.
אין לי בטלפון הנייד מספר תחת השם "אבא"...ולו אין "דנה" בנייד...ובטח לא "הקטנה שלי" (בכל זאת, בת זקונים...אחרי שני בנים...)
ומאז שאתה "אבא של דוגי"...אמרתי הרבה פעמים "אבא". וזה לא היה לי מוזר בכלל כי זה כינוי "חדש" מבחינתי...כינוי עם תפקיד חשוב, ובגילגול חדש. בעולם אחר.
חוץ מפעם אחת.
ביום שלאחר מותו (המפתיע) הגעת לתת חיבוק. אני לא עצובה או שבורה ולא מרגישה באבל...אבל חיבוק ממך בנסיבות כאלו מחמם לי את הלב.
באמת שחשבתי שרק נתחבק, נעשן , נקשקש קצת וזהו.
בסוף רציתי אותך כמו תמיד, די מהר ירדתי לריצפה , למקום הטבעי שלי. הושטנו ידיים, וביקשתי שנהיה כמו תמיד, שזה הרי, הכי טוב שיש.
כל פעם שאמרתי לך "אבא" באותו סשן, (וזה יוצא ממני לבד), היה לי קצת מוזר.
סתם קצת מוזר ולא יותר מזה .
אין לי פואנטה או מסקנת סיום למכתב הזה, רק משתפת.
אבא...עכשיו רק אתה אבא שלי .
אני כותבת את זה עם קריצה וחיוך כמובן ...
תודה שבאת לחבק ❤
