ספרית הפנטזיות שלי

יש בה משהו, בתשוקה המינית, שאוחז בנו ואינו מרפה. כפי שיודעים כמעט כולנו, קשה מאוד להילחם בתשוקה. לפני יותר ממאה שנה שם פרויד חד-העין לב לכך, שהניסיון להשתלטות מוחלטת על התאווה המינית הופך להיות העיסוק הכמעט-יחיד של נזירים ונזירות נוצריים. זהו מאבק-איתנים ביצר, שלעיתים קרובות מסתיים בכישלון טראגי או קומי, הכול בהתאם לנסיבות ולנקודת-המבט. פרויד חשב שהדחף המיני הוא המנוע המניע את האנושות, ובנה סביבו את תורת התשוקה והדחפים שלו.
מהי תשוקה, ומה הקשר שלה לאהבה? רבים סבורים, בדומה לפרויד, שתשוקה מינית היא דחף (drive), ובכך היא דומה לעוד כמה דחפים בסיסיים הטבועים בנו, בהם הדחף לאכול ולשתות. מבחינה נוירוביולוגית, קיימות היום עדויות רבות לכך שחלק מן הדחפים הללו מקורם ב"מוח הזוחלי" העתיק, על-פי החלוקה של מקליין. תורת הדחפים (drive theory) היתה אחד הדגמים שהציע פרויד להבנת המוטיבציה האנושית.
בעולם הפסיכואנליזה היו רבים שקיבלו והרחיבו אותה, והיו שהתנגדו לה בטענה שאינה דגם הסברי מספק להתנהגות האנושית משום היא מכניסטית מדי. מכל מקום, יש בתורת הדחפים כמה מרכיבים המתאימים במיוחד לידע הנוירוביולוגי העכשווי. עיקרה של תיאוריה זו הוא ההשערה שרבים ממעשינו וממחשבותינו נקבעים על-ידי דחפים, וכמעט כל מה שמתרחש בנפשנו מושפע מהם בצורה זו או אחרת. פרויד הגדיר דחף כמשהו הנמצא על הגבול בין הגופני לנפשי, כייצוג נפשי של כוחות ביולוגיים הפועלים "מבפנים" ומחפשים להם "בחוץ" משהו שיאפשר להם פורקן. ואמנם, הדחף המיני גורם לנו להיות "חרמנים" – כלומר, לרצות ש"יקרה משהו, ולא כל-כך חשוב עם מי". כפי שנראה, הדחף החזק והלא-ספציפי הזה, המתבטא בין השאר באוננות, בפורנוגרפיה ואף בזנות, קשור קשר הדוק לפעילותו של הורמון אחד במוח.
פרויד הבין שהדחף המיני הוא מרכיב יוצא דופן ברפרטואר הדחפים שלנו: בעוד ששאר הדחפים שאנו מכירים (אכילה, שתייה וכו') נראים כמכוונים לשמירה על האינטרסים הקיומיים של כל אחד מאיתנו, הרי הדחף המיני אינו שומר עלינו, אפילו לא קצת. למעשה, פעילותו מנוגדת לפעמים לאינטרסים האישיים שלנו, ולעיתים קרובות באה על חשבונם. זה אינו מפתיע, משום שהדחף המיני אינו פועל בשירותנו אלא בשירותו של אדון אחר לגמרי, הסמוי מן העין. אדון זה הוא הדנ"א (DNA), שממנו בנויים הגֶנים שלנו. זהו החומר הגנטי החבוי בתאי הזרע והביצית שלנו ומדלג בעזרתם ובעזרתנו מדור לדור.
הדחף המיני, בחיות כמו באדם, נראה כמיועד לשמירה (דרך הצאצאים שלנו) על קיום הגנים שאנו נושאים איתנו, ולא לשמירה על קיומנו האישי והפרטי. כפי שהניח פרויד, כדי שבעלי-חיים ובני-אדם יהיו מוכנים לוותר על אינטרסים חיוניים שלהם על-מנת לעסוק בפעילות שאינה תורמת לרווחתם האישית והם עלולים אף להינזק ממנה, היה צורך אבולוציוני לקשור אותה למשהו מענג ומתגמל במיוחד. היה דרוש משהו שנתמכר אליו ונשתוקק אליו בכל הכוח וכמעט בכל מחיר. אותו "משהו" שטבוע בנו עמוק, ושהתרבות האנושית מנסה זה אלפי שנים לרסן אותו, לדכא אותו, לאלף אותו ולרתום אותו לצרכים אחרים, הוא התשוקה המינית (lust).
האם תשוקה מינית היא כימיה? שאלה זו מעלה בכל חריפותה את הבעיה הפסיכופיסית, העוסקת באופי הקשר שבין גוף לנפש. מבלי להיכנס לסוגיה סבוכה זו נאמר שקיימות עדויות רבות לכך שתשוקה מינית קשורה לחומרים מסוימים, ואינה קיימת בלעדיהם. לאורך כל ההיסטוריה חיפשו בני-אדם חומרים ושיקויים שיגבירו את התשוקה והאון המיני שלהם.
מוויאגרה ועד לסנפירי כרישים, תעשייה משגשגת נתמכת בכל רחבי העולם ובכל התרבויות על-ידי הרצון האנושי כל-כך לחוות ולהעניק תשוקה מינית במלוא עוצמתה. אלא שבטבע קיים רק סוג אחד של חומרים המעוררים תשוקה מינית – טסטוסטרון (testosterone), שהוא הורמון המין הזכרי העיקרי, וכמה הורמונים אחרים הדומים לו במבנה שלהם. טסטוסטרון קיים גם בנשים, אם כי ברמות נמוכות הרבה יותר מאשר אצל גברים, וגם אצלן הוא קשור בקשר אמיץ לעוצמת התשוקה המינית.
היום ידוע שגברים ונשים שרמת הטסטוסטרון בדמם גבוהה יותר מקיימים, באופן ממוצע, יותר פעילות מינית מאשר שאר הגברים והנשים. יתר על כן, עוצמת התשוקה המינית ותכיפות הפנטזיות המיניות אצל גברים וגם אצל נשים משתנות לאורך החיים בהתאם לרמות הטסטוסטרון. אצל גברים התשוקה והפנטזיות מגיעות לשיאן בראשית שנות העשרים לחייהם, יחד עם רמות הטסטוסטרון, ויורדות בצורה איטית ובהדרגה לאחר-מכן. אצל נשים התהליך מורכב יותר. עם הגיל עולות אצל נשים רבות רמות הורמוני המין הזכריים, ועימן גם התשוקה. זו כנראה הסיבה ששני שלישים מן הנשים בגיל העמידה אינן חוֹווֹת ירידה ברמת התשוקה עם הפסקת הווסת (menopause), ולעיתים קרובות אף מדווחות על עלייה בחשק המיני שלהן.
הכימיה של התשוקה המינית פשוטה באופן יחסי, וכמוה גם הביטוי של התשוקה הזאת, שהוא רצון עז להזדווגות ללא מושא ספציפי. פישר מצטטת עדויות ביולוגיות לכך שמערכת הדופמין במוח יכולה להפעיל את מערכת הטסטוסטרון. במלים אחרות: אהבה יכולה להוליד ולהגביר תשוקה. הבעיה היא שלצימוד בין דופמין לטסטוסטרון יש השלכות נוספות, ולא כולן "חיוביות".
אחת הדרכים הבדוקות להגדלת רמת הדופמין במוח היא לחשוף את עצמנו למשהו חדש. כל גירוי חדש ומתגמל יגרום לעלייה ברמת הדופמין באתרי-מפתח במוח, הרבה יותר מגירוי מוכר שגם הוא מתגמל. אם תחליפו את המלה "גירוי" במילה "פרטנר מיני", תגלו אמת קיומית לא נעימה. אינספור רומנים, סרטים ומחזות סובבים סביב אמת פשוטה ובעייתית זאת, הגורמת לבני-אדם להתעניין בפרטנרים מיניים חדשים ומעצימה את המשיכה המינית שלהם, תוך כדי שעמום גובר מן הפרטנר הקבוע.
הצורך בחידוש כתנאי לתשוקה מינית הורס לא מעט מערכות נישואים, וייתכן שהיה גורם לנזק גדול אף יותר למוסד המשפחה אלמלא מרכיב שלישי של האהבה, הנוטה להתפתח במשך הזמן ובהדרגה, והוא ההתקשרות (attachment).

* בנימה אישית - מעורר מחשבות*

עמינדב דיקמן, חוקר הספרות ואחד מטובי המתרגמים לעברית, מת היום בגיל 63 ממחלת הסרטן. דיקמן היה פרופסור בחוג לספרות באוניברסיטה העברית, חבר באקדמיה ללשון וזוכה פרס ראש הממשלה ללשון עברית ופרס טשרניחובסקי באותה שנה, 2012. הוא נודע כמי שהצטיין בתרגום משפות רבות, בהן רוסית, צרפתית, יוונית עתיקה, אנגלית ולטינית. דיקמן פירסם שני ספרי מחקר ו–12 יצירות בתרגומו.

דיקמן, בנו של המתרגם וחוקר הספרות, שלמה דיקמן, נולד בוורשה ועלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן שנתיים. המשפחה התיישבה בתל אביב וכשהיה בן שש בלבד מת אביו. הוא שירת במודיעין, עבד בעיתונים "על המשמר" ו"דבר" וב–1987 סיים לימודי תואר ראשון בתל אביב בלימודים קלאסיים. את השכלתו המשיך באירופה: דוקטורט בספרות השוואתית ובלימודים רוסיים השיג באוניברסיטת ז'נווה ואת עבודת הדוקטורט כתב על תרגומים פיוטיים לרוסית לספר תהילים. בין השנים 1996–2001 לימד ספרות השוואתית באוניברסיטת פן סטייט בארה"ב ולימים שימש ראש המסלול לתרגום ומרצה בחוגים לספרות עברית ולספרות כללית וכראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים.
מחקריו עסקו בהיסטוריה של התרגום, בתרגומים לרוסית ובשירה עברית ותרגומיו שיקפו הבנה ובקיאות עמוקה — שירות יוון ורומא, שירים מאת יוסף ברודסקי וו"ה אודן ועוד ועוד.

"אני חושב שכל אדם רציני שמתרגם שירה יודע אילו מחירים הוא משלם", אמר דיקמן בראיון ל"מקור ראשון" בתחילת 2019. "אנחנו מדברים על ספרים שמוכרים מאתיים עותקים, וכל העיסוק הזה עומד בסימן השאלה 'למי אנוכי עמל'. אין לי אשליות שהשירה הזו תכבוש המונים. חשוב להיות מודע למה שאתה מוותר עליו, אבל השאלה היא מה אתה עושה בידיעה הזו. אם אתה מתחיל לשקול שיקולים שונים כדי להשיג יותר קוראים, אהבה או הערכה — אתה נמצא במסלול ישיר לאבדון. לפי ההיגיון, אני צריך באמת לתרגם דברים חביבים וקלילים יותר, אבל אני לא מוכן לזה. העבודה שלי לא בנויה על ויתורים לקורא, וגם לא על רעיונות מזיקים על כך שבגלל שגם המשוררים בעת העתיקה היו אנשים בשר ודם שאכלו ושתו וישנו, צריך לקרב את לשונם ללשון זמננו. זה הבל".

“בלשים צריכים להיות עצובים”, אומרת בתיה גור, “כי הם יודעים יותר מדי ומסתובבים עם אמת טראגית. הפתרון שימצאו לא יביא נחת לאף אחד, מקסימום יחזיר את הסדר החברתי על כנו. לא במקרה, כל הבלשים בודדים."

ספריה בכיכובו של הבלש הנחשק מיכאל אוחיון, פרצו דרך ושינו את היחס לספרות בלשית בישראל.
מיכאל אוחיון, נציג של ארץ ישראל השנייה, יוצא לחקור מעשי רצח המתרחשים בתוך קליקות סגורות ואליטיסטיות. רומנים בלשיים עם אמירה חברתית. המבקרים אהבו, סופרים צעירים שאבו השראה והקהל דרש עוד.קוראים אחדים אפילו שלחו לה מכתבים בהם נידבו הצעות לעלילות חדשות וביקשו שתשלח את אוחיון שלה לחשוף תעלומות רצח במוזיאון ישראל, בחוג לריקודי־עם, בבית־החולים הדסה, ואם אפשר, גם בהוצאת ספרים.

הכתיבה החלה לגמרי במקרה. ב־1985, אחרי לידת בתה, החליטה גור ללמוד משפטים. משלא התקבלה, הובהר לה שאם תסיים את עבודת המוסמך בספרות, שאותה זנחה 13 שנים קודם־לכן, יגדלו סיכוייה להתקבל לפקולטה למשפטים. היא חזרה לעבודת המוסמך על שירי נתן זך.

“הייתי בוכה מרוב ייסורים, שהעבודה שכתבתי לא מעניינת אותי, אבל רציתי ללמוד משפטים. ואז, כדי להסיח את דעתי מהעבודה, התחלתי לכתוב בלש. לא סיפרתי לאיש חוץ מבעלי. שכרתי מכונת־כתיבה והתחלתי לכתוב את ‘רצח בשבת בבוקר’. כל זה במקביל להוראה, לטיפול בתינוקת שרק נולדה, בשני ילדים, בבית. הכתיבה נועדה להיות רק תראפיה, להמתיק את עבודת המוסמך. ודאי שלא חשבתי שייצא מזה ספר. אחרי 50 עמודים הראיתי אותם למשורר והמתרגם ד”ר דוד ויינפלד, ידיד שלי, והוא קרא ואמר, תמשיכי. ואז קניתי מעבד תמלילים, סיימתי את עבודת המוסמך, סיימתי גם את הספר, ולא פניתי עוד למשפטים. כשגיליתי את הכתיבה, היה ברור לי שזהו זה, וכבר לא רציתי שום דבר אחר. אני מתחלחלת לחשוב כמה גברים ונשים, שיש להם פוטנציאל, לא מגיעים לעשות את מה שהיו צריכים לעשות."
הטקסט מצטט מתוך ספרה של איילת נגב "שיחות אינטימיות", ידיעות אחרונות, 1995. 
 

אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִנָּזֵק
לֹא בּוֹעֵר לוֹ בֵּינָתַיִם לֹא אוֹהֵב לְהִדָּחֵק
אֵין לוֹ מַיִם בַּבִּרְכַּיִם
אֵין לוֹ סִיד בַּמִּפְרָקִים
הוּא יִהְיֶה בֵּין הַמַּכִּים וְהַמֻּכִּים

אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִפָּגַע
אֵין לוֹ רַחַשׁ בָּאָזְנַיִם עוֹרַתֹּף עוֹד לֹא פָּקַע
אֵין לוֹ פִּיחַ בָּעֵינַיִם
אֵין לוֹ דָּם עַל הַבְּגָדִים
הוּא חֻנַּךְ לִהְיוֹת אָדוֹן בֵּין עֲבָדִים

אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לֹא לַחֲזֹר
יֵשׁ לוֹ דֹּאַר כָּל יוֹמַיִם וְשֵׂעָר אָרֹכְשָׁחוֹר
חֲבֵרָה בְּגִבְעָתַיִם
חֲבֵרִים בְּפַּלְמָחִים
הוּא שַׁיָּךְ לְעַם הַשַּׁיָּכִים

אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת הוֹלֵךְ לְהִגָּמֵר
כְּבָר הָלְכוּ לוֹ תּוֹךְ יוֹמַיִם פֹּה חָבֵר וְשָׁם חָבֵר
תִּסְפְּרוּ לוֹ עַד אַלְפַּיִם
תְּסַכְּמוּ לוֹ עַל מַחְשֵׁב
הוּא מַחְזִיק עוֹד בֵּינָתַיִם הוּא יוֹשֵׁב

אִישׁ צָעִיר גּוֹמֵר בַּגְרוּת מֻחְזָר בַּאֲרִיזָה
שְׁתֵּי רַגְלַיִם שְׁתֵּי יָדַיִם לֹא שָׁמַן וְלֹא רָזָה
רוֹחֲצִים אוֹתוֹ בְּמַיִם
מַחְלִיקִים אֶת הַמַּדִּים
יִקְבְּרוּ אוֹתוֹ שָׁלֵם בֵּין יְהוּדִים

מרים הייתה בת ארבע ורבע כאשר להקת צוענים חטפה אותה. אלמלא קרא אחיה מוליק לשוטרים, שיבואו לחלץ אותה מעגלת הצוענים הדוהרת, לא היינו זוכים לשיריה ולסיפוריה של אחת מהיוצרות הגדולות שקמו לנו כאן – מרים ילן שטקליס.
בסיפור האוטוביוגרפי "מעשה במשרוקית" מגוללת שטקליס איך שיירת צוענים, שבאותו זמן נחשבולגונבי ילדים קטנים, חטפה אותה, את מרים הקטנה, רגע אחרי שאחיה הגדול ממנה וחברו זנחו אותה עם בובתה והלכו לשחק:
" – שלום ילדה, בואי איתי – אומרת הצועניה.
אבל אני לא רוצה ללכת איתה. אני מהדקת את בובה נעמי אל ליבי ופותחת את פי ורוצה לצעוק. אך הזקנה מרימה אותי. בובה נעמי נופלת מידי ואני קוראה בקול:
- בובה נעמי! בובה נעמי!
אך הזקנה לא שמה לב לבובה נעמי. היא חוטפת אותי וזורקת אותי אל תוך עגלתה. אל מתחת הכילה הלבנה. אני נופלת על ערמת ילדים קטנים, והילדים כמעט ערומים וכולם מלוכלכים מאוד. ילד גדול שם את ידו על הפה שלי ואני לא יכולה לומר דבר. והילד הזה הרבה יותר גדול וחזק ממני, והעגלון מרים את שוטו, הסוסים נושאים את רגליהם, וכל השיירה זזה במהירות רבה".
בחן ובכישרון מדלגת שטקליס בין הבנאלי להומוריסטי למעורר אימה, ומסיימת בסוף הטוב(?):
"לפתע פתאום ירדה עלי יד גדולה, אחזה בי בזהירות רבה, והוציאה אותי מתוך ערמת הילדים שבתוך העגלה. ראיתי לפני ראש סוס עם עיניים גדולות-גדולות מבוהלות, וראש איש גדול, בעל שפם ארוך, והשפם מתנועע ומחייך.
"...שנים לא מועטות לאחר אותו מעשה, הייתי לפעמים שוכבת ונזכרת ומבהילה את עצמי: אולי הוציאו אז ילדה אחרת מתוך העגלה ההיא?...ואולי טעה השוטר…והצועניה הזקנה תכריח אותי לרקוד על חבל ולקבץ נדבות? ואני פוחדת מאוד".
הסיפור האוטוביוגרפי על חטיפתה והצלתה של ילן-שטקליס (שהופיע, בסוף שונה, גם בספרה "בחלומי") נכלל בספר זנוח ונשכח, שהוציאה הסופרת והמשוררת כלת פרס ישראל בערוב ימיה. ספר עב כרס, שבו איגדה את כל מה שראתה כיצירה שלה ש"פחות מתאימה להבנת ילדים" ורק חלק קטן ממנה זכה לפרסום.
כמה שנים לפני מותה, משלא מצאה הוצאה לאור שתוציא את כתביה, לקחה הלוואה והוציאה בעצמה את הספר "חיים ומילים". למרות שהיתה כלת פרס ישראל, נדחה הספר שלה שוב ושוב על ידי הוצאות הספרים, שראו בה משוררת לילדים, ותו לא. היא התעקשה והוציאה אותו במימון עצמי, אבל גם עותקים שחולקו בחינם נשכחו או ניזוקו.
הספר מחולק לשערים ויש בו סיפורים אוטוביוגרפיים, פרוזה, מסות, תמלילים של שידורי רדיו ששידרה לילדי ירושלים הנצורים, תרגומים, הספדים והרבה שירים נפלאים. ביניהם שירי געגועים לאמה, שירי אהבה לירושלים, שירים פוליטיים ושירים אישיים.
מרים ילן־שטקליס הלכה לעולמה ב-9 במאי 1984, היום לפני 38 שנים.

הספרנית הקפדנית במחלקה הסלאבית בבית הספרים הלאומי, הוא הספרייה הלאומית, הותירה מאחוריה אוצר בלום של שירה ופרוזה, ולא רק לילדים,

בשפתה הילדותית ובכתיבתה החשופה, המערטלת רגשית, שריגשה ומרגשת עד היום דורות של קוראות וקוראים.

הספר "חיים ומילים" יצא לאור בשנית במלאת 120 שנים להולדת המשוררת והסופרת האהובה, בהוצאת אסיה.

https://blog.nli.org.il/mussach_51_raad_koleh/?utm_source=facebook_hebrewpage&utm_medium=organicpage&fbclid=IwAR1p5RFzpS49CznIIl4kMOqL9Xcfv28sxaOA9Cg7wbaxLrLxZilWCBv8V50

הַמֹורֶה, ׁשָלֹום
מִיכָאֵל לא יַגִיעַ הַיֹום לְבֵית הַסֵפֶר. 
לא, לא כִי הּוא לא מַרְגִיׁש טֹוב —
זֶה הַסְתָו הַמַכֶה בַחַלֹון
הַנֹוׁשֵר מן הָעֵצִים בַגַן,
אֵלּו עֲלֵי הַזָהָב הֶעָפִים עִם הָרּוחַ ,
זֶה יַלְדִי הַצָעִיר וְחּוׁשָיו הָעֵרִים.
עִמְך הַסְלִיחָה,
אִמָא

מַעֲרָבָה מִכָּאן עוֹמְדִים צוּקִים
וּמְחַכִּים, וּמְחַכִּים.
מַעֲרָבָה מִכָּאן יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים.
מִגְדָּלִים. צִפֳּרִי עֲנָק.
שְׁעוֹנֵי־קוּקִיָּה מוּזָרִים.
מַעֲרָבָה מִכָּאן, הַכֹּל אַחֵר
לֹא כְּדַאי לְהַרְחִיק מַעֲרָבָה מִכָּאן.
מַסְפִּיק לְהַגִּיעַ עַד קְצֵה הַחוֹל
מָקוֹם שָׁם הַמֶּלַח מַחֲלִיד
אֶת גְּדֵרוֹת הַזְּמַן.
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד, יֵשׁ לָצֵאת לְטַיֵּל
עִם אַרְנָק. מִטְרִיָּה. כְּפָפָה. מַקֵּל.
לַעֲקֹף אוֹתִיּוֹת וְאוֹתוֹת בְּלָבָן
לַחֲצוֹת שְׁבִילֵי חָצָץ, לְסַלְסֵל תִּימְרַת עָשָׁן
זְעִירָה. וְלָשׁוּב לַמִּפְתָּן
הַמֻּכָּר וְהַחַם
מִן הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שׁוֹקַעַת
לָשֶׁבֶת שָׁם רֶגַע, שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם
וּלְטַפֵּס לְמַעְלָה — צַעַד צַעַד
צַעַד צַעַד
אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל זֶה
סִימְפוֹנְיָה מְשַׁגַּעַת.
מַעֲרָבָה מִכָּאן עוֹמְדִים צוּקִים
וּמְחַכִּים, וּמְחַכִּים.
מַעֲרָבָה מִכָּאן יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים.
מִגְדָּלִים. צִפֳּרִי עֲנָק.
שְׁעוֹנֵי־קוּקִיָּה מוּזָרִים.
מַעֲרָבָה מִכָּאן, הַכֹּל אַחֵר
לֹא כְּדַאי לְהַרְחִיק מַעֲרָבָה מִכָּאן.
מַסְפִּיק לְהַגִּיעַ עַד קְצֵה הַחוֹל
מָקוֹם שָׁם הַמֶּלַח מַחֲלִיד
אֶת גְּדֵרוֹת הַזְּמַן.
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד, יֵשׁ לָצֵאת לְטַיֵּל
עִם אַרְנָק. מִטְרִיָּה. כְּפָפָה. מַקֵּל.
לַעֲקֹף אוֹתִיּוֹת וְאוֹתוֹת בְּלָבָן
לַחֲצוֹת שְׁבִילֵי חָצָץ, לְסַלְסֵל תִּימְרַת עָשָׁן
זְעִירָה. וְלָשׁוּב לַמִּפְתָּן
הַמֻּכָּר וְהַחַם
מִן הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שׁוֹקַעַת
לָשֶׁבֶת שָׁם רֶגַע, שְׁנֵי בְּנֵי־אָדָם
וּלְטַפֵּס לְמַעְלָה צַעַד צַעַד
צַעַד צַעַד
צַעַד צַעַד
צַעַד צַעַד
אַחַר כָּךְ אֶפְשָׁר לִכְתֹּב עַל זֶה
סִימְפוֹנְיָה מְשַׁגַּעַת.
מַעֲרָבָה מִכָּאן

״את אף פעם לא שומעת מישהו אומר שהוא רוצה לנהל רומן אבל אין לו זמן, נכון? לא משנה כמה אתה עסוק, לא משנה כמה ילדים ומחויבויות יש לך, אם יש תשוקה מוצאים זמן. לפני שנתיים נתנו לי חצי שנת שבתון, שישה חודשים תמימים לכתיבה, ואת יודעת מה? העלתי חמישה קילו והעברתי את רוב הזמן בטיולים עם התינוק בפארק. לא כתבתי אפילו דף אחד.״

מה מרגישה חרסינה
הנשברת פתאום לרסיסים
 
אלוהים
היה אנושי וזהיר
בעת שאותה תאסוף ותשים
במקום שתשים

"סַבָּא, מָה יֵשׁ לְךָ עַל הַפָּנִים?"
"עַל הַפָּנִים שֶׁלִּי?" מִתְפַּלֵּא סַבָּא,
"אֵין לִי שׁוּם דָּבָר עַל הַפָּנִים,
רַק מִשְׁקָפַיִם".
"יֵשׁ לְךָ קְמָטִים", אוֹמֵר יוֹתָם,
וְסַבָּא אוֹמֵר, "אָה, טוֹב,
הַקְּמָטִים שֶׁלִּי...
אַתָּה כְּבָר מַכִּיר אוֹתָם, יוֹתָם".
"אֲבָל לאֹ אָמַרְתָּ מִמָּה הֵם נִהְיוּ לְךָ",
אוֹמֵר יוֹתָם.