ספרית הפנטזיות שלי

רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ
וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ
עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.

אני נשארת לבד עם השירים,
חלקם שירים שלי
וחלקם של אחרים.
שירים שכתבו אחרים אני אוהבת יותר.
אני נשארת בשקט
ומחנק הגרון משתחרר.
אני נשארת.
לפעמים אני רוצה שכולם ילכו.
לכתוב שירים זה אולי דבר נעים.
אתה יושב בחדר וכל הקירות מתגבהים.
הצבעים נעשים עזים יותר.
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר.
אתה רוצה שכולם ילכו.
אתה לא יודע מה אתך,
אולי תחשוב על שני דברים או יותר.
אחר כך הכול יעבור ותהיה גביש טהור.
אחר כך אהבה

אומרים

שהאהבה הראשונה חשובה מכולן.

זה רומנטי מאוד

אך לא המקרה שלי.

משהו בינינו היה ולא היה,

התקיים ונעלם.

ידי אינן רועדות

כשאני מגלה מזכרות זעירות

וצרור מכתבים קשור בחוט

 - לו לפחות נקשר בסרט.

פגישתנו היחידה מקץ שנים

היא שיחה בין שני כסאות

ליד שולחן קטן וקר.

אהבות אחרות

מתנשמות בי עמוק עד היום.

לזאת אין די אוויר להאנח.

אבל דווקא היא, כמות שהיא,

מצליחה במקום שנכשלו האחרות:

נשכחת,

אינה מופיעה אפילו בחלומות,

מרגילה אותי למוות.

יוֹם אֶחָד נִפָּגֵשׁ בְּמִקְרֶה,
אוּלַי בַּתּוֹר לַקֻּפָּה בַּסּוּפֶּר,
וְנִשְׁכַּח שֶׁפַּעַם הִכַּרְנוּ מְאוֹד
וְנָגִיד:
כְּשֶׁהוּא מִתַּחַת לַמַּיִם
לִבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן כָּחֹל פּוֹעֵם
פַּעֲמַיִם בְּדַקָּה בִּלְבַד

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5656476,00.html?fbclid=IwAR0dsZJ8kwMyu8IApw0K3FMjZt_crR72SzaoTdOveVPOqG6rnVu85m__5yI

מעניין מה הוא אומר על "נטיה" בדס"מית...............

סיפור ידידותם הקרובה ומחלוקותיהם האישיות, הספרותיות והתרבויות של לאה גולדברג ואברהם שלונסקי עומד כסמל לדרכים השונות שהשניים ביקשו להתוות לתרבות הישראלית הצעירה. שלונסקי הוא שסייע להסדיר את עלייתה של גולדברג ארצה בשנת 1935 ואף פרסם את ספר ביכוריה אך היא פרצה בדמעות כשקיבלה את הספר לידיה מרוב השגיאות שנפלו בו.

ויכוחם המר על תרגום ״מלחמה ושלום״ היה פולמוס על הדרך הראויה בתרגום לעברית, והבחירות האידיאולוגיות הדומות והשונות של השניים ביחס לברית המועצות קבעו האם תישמר האוטונומיה של הספרות הישראלית או תשועבד לפוליטיקה ולאקטואליה.

בהרצאה נוספת בסדרה ״הילכו שניים יחדיו?״ לתושבי תל אביב והמרכז ישוחח ד״ר גדעון טיקוצקי על היחסים בין לאה גולדברג ואברהם שלונסקי, שניים מגדולי היוצרים העברים במאה העשרים.

ההרצאה תתקיים ביום שני, ט״ז בטבת, 13.1, בשעה 18:00 בבית שלום עליכם (ברקוביץ׳ 2, תל אביב).
לרכישת כרטיסים: 03-6956513, sholemal@zahav.net.il

מִכְתָּב קָטָן לִי כָתָבָה,

וּבַמִּכְתָּב כָּתוּב לֵאמֹר:

"כֹּל שֶׁנַּפְשִׁי כֹּה אָהֵבָה,

כֹּל שֶׁרוּחִי כֹּה טִפֵּחָה,

מַה-שֶּׁהָיָה לִי מְקוֹר חַיִּים,

מַשְׂאַת נֶפֶשׁ וֶאֱמוּנָה –

אִם כָּל-אֵלֶּה, דּוֹד לְבָבִי,

מַעְיַן חַיַּי, נֶפֶשׁ נַפְשִׁי,

אִם כָּל-אֵלֶּה הָיוּ חֲלוֹם?

הֲשָׁכַחְתָּ? לֹא, לֹא תוּכָל!

לֹא! לֹא תָזִיד שְׁכֹחַ נֶצַח

מַה-שֶּׁנָּתַן נִשְׁמַת רוּחַ

חַיִּים אַחַת אֶל-אַפֵּינוּ;

מַה-שֶּׁהִדְלִיק שֶׁמֶשׁ אַחַת

בַּשָּׁמַיִם עַל רֹאשׁ שְׁנֵינוּ;

מַה-שֶּׁיָצַק חֲלוֹם פָּז אֶחָד

עַל-רוּחֵנוּ הַמְאֻחָדֶת –

לֹא! לֹא תָזִיד יָד לִשְׁלֹחַ,

לִנְתֹשׁ אֶת-הַפֶּרַח נָטַע

אֵל לְבַדּוֹ בִּלְבָבֵנוּ" –

קָרֹא אֶקְרָא אֶת-הַמִּכְתָּב.

וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה

תַּחֲרֹת פֹּה עַל-צוּר לְבָבִי

מִשְׁנֵה דִבְרֵי הָאִגָּרֶת:

"לֹא! לֹא תָזִיד יָד לִשְׁלֹחַ,

לִנְתשׁ אֶת-הַפֶּרַח נָטַע

אֵל לְבַדּוֹ בִּלְבָבֵנוּ."

וּמִזְּהַב הָאוֹר הַבָּהִיר

הַשֹּׁפע בְּעַד חַלּוֹנִי

אֶל חֲדַר בֵּיתִי, תָּקוּם שֵׁנִית

תַּזְהִיר נֶגְדִּי דְּמוּת תַּבְנִיתָהּ;

הִנֵּה הִיא בְּעֶצֶם תֻּמָּהּ:

קַלָּה הִיא עַל כַּנְפֵי רוּחַ

וּכְצִפֹּרֶת כְּרָמִים תִּנְהַר,

כְּלִילַת אוֹר וּבַת נְגֹהוֹת,

כְּמוֹ מִן-אוֹר לְאוֹר נִבְרָאָה –

הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם,

תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט,

שֶׁמִּבָּבוֹתֵיהֶן יָאִיר

חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ אוֹר שֶׁל-שָׁלוֹם,

אוֹר שֶׁל-חֶסֶד, טֹהַר נֶפֶשׁ –

וּבִזְהַב הָאוֹר הַבָּהִיר

בְּתוֹכֵחָה חֲרִישִׁית קָמוֹת

נֶגְדִּי עַתָּה הָעֵינַיִם,

וִימִיתוּנִי בְּתוֹכַחְתָּן;

דּוּמָם צוֹפוֹת וְשֹׁאֲלוֹת:

הָהּ! הַאֻמְנָם כָּל-זֶה, דּוֹדִי,

הָיָה מִקְסַם שָׁוְא וַחֲלוֹם?

לֹא, תַּמָּתִי! כִּי אָהַבְתִּי

וָאֹהֲבֵךְ בֶּאֱמוּנָה;

גַּם כִּי שַׁבְתִּי מֵאַחֲרָיִךְ –

מֵאַהֲבָה זֹאת עָשִׂיתִי:

זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,

קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי;

אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,

לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ;

אַתּ הֲיִי לִי זִכְרוֹן קֹדֶשׁ;

זִרְחִי לִי בְּאוֹר הַחַמָּה,

רִמְזִי לִי מִכּוֹכַב מָרוֹם,

קִרְאִי לִי מֵהַלְמוּת לִבִּי

וּבִרְסִיס דִּמְעָתִי רְעָדִי –

לֹא! לְעָבְדֵךְ אֵל בְּרָאָנִי!

דִּמְעַת לֵילִי, רֹאשׁ אַנְחוֹתַי,

הַלְמוּת לִבִּי, נִשְׁמַת אַפִּי,

גַּם הָאַחֲרוֹן בַּחֲלֹמוֹתַי –

אֵלֶּה יִהְיוּ קָרְבְּנוֹתַי

לָךְ אַקְרִיבָה עַד בֹּא יוֹמִי.

זֶה זְמַן רָב שֶׁאֲנִי זְהִירָה,
שׁוֹאֶלֶת:
– הַאִם זֶה הַגֶּבֶר שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח?
כָּעֵת אֲנִי שׁוֹאֶלֶת גַּם:
– הַאִם זֶה הָאָדָם שֶׁאֲנִי רוֹצָה
לִפְתֹּחַ לְמַעֲנוֹ אֶת שַׁעַר בְּדִידוּתִי
כְּדֵי שֶׁיְּבוּא אֵל תּוֹךְ יָעֲרִי,
שֶׁיַּפְרִיעַ אֶת הָאִי-סֵדֶר הַטִּבְעִי
שֶׁצִּמַּח בּוֹ לְאִטּוֹ
שֶׁיִּרְאֶה אֶת צְמָחָיו הַמּוּגָנִים
אֶת צִפּוֹרָיו הָרְגִישׁוֹת לָאוֹר,
שֶׁיַּשְׁאִיר אֶת עִקְּבוֹתָיו בְמִשְׁעוֹלוֹ הַבִּצָתִי,
שֶׁיִּשְׂתָּרַע עַל עִשְׂבּוֹ,
יוֹתִיר אֶת תְּמוּנַת-הַמַּלְאָךְ שֶׁלּוֹ
עַל עֲרֵמַת הַשֶּׁלֶג שֶׁל תּוֹךְ תּוֹכִי.

"ברשותך נעבור לעניין אחר: הקו האדום של מפלס הכנרת.
'מינוס 213...'
איך ידעת?
'זה דבר שכל ילד יהודי-ציוני יודע, או צריך לדעת... מפלס הכנרת זהו הקו המבדיל בין יהודי לגוי, בין ציוני לפוסט-ציוני - כמו 'שיר הרעות..'"

 
דורון רוזנבלום, אוגוסט 1999

היה-היה פעם, בכפר אחד אי שם, איש שידע לספר סיפורים, ובשל כך האנשים אהבו מאד. מדי בוקר היה יוצא האיש מביתו והולך לשוטט בדרכים, ובשובו עם רדת הערב, היו מתכנסים סביבו אנשי הכפר, עייפים מעמל יומם, ואומרים לו: "אנא ספר לנו מה ראית היום!", והוא היה מספר להם על הדברים המופלאים שראה בדרכו.

"היום, כשצעדתי על חוף הים", היה מספר, "על הסלעים בין הגלים ראיתי שלוש בתולות ים שסרקו את שיערן הירוק במסרקי זהב". וכאשר הפצירו בו לספר עוד היה אומר: "מאחורי סלע חלול, ראיתי צנטאור, וכאשר פגש מבטו את מבטי, הוא פנה לאיטו ללכת, סובב את ראשו לאחור והתבונן בי בעיניים עצובות מעל כתפו". וכאשר בשקיקה התחננו שיספר להם מה עוד הוא ראה, אמר להם: "בקרחת יער ראיתי פַאוּן צעיר שניגן בחליל וסביבו רקדו יצורי היער".

יום אחד יצא האיש מהכפר כמו בכל בוקר, וכשהגיע לחוף הים ראה שלוש בתולות ים סורקות את שיערן הירוק במסרקי זהב; וכהמשיך בדרכו, צנטאור התבונן בו מאחורי סלע חלול, ומאוחר יותר, כאשר עבר בקרחת היער, ראה חבורה של יצורי היער רוקדים לצלילי חליל שבו ניגן פאון צעיר.

באותו ערב, כאשר התגודדו סביבו תושבי הכפר וביקשו: "ספר לנו מה ראית היום", הוא השיב להם בעצב: "היום – לא ראיתי דבר".