לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ספרית הפנטזיות שלי

לפני 5 שנים. 9 בנובמבר 2019 בשעה 13:57

מפעילות מושמצת המתקיימת בשוליים האפלים, נהפך בשנתיים האחרונות ה–BDSM למיינסטרים. במסיבות ובמועדונים המתרבים תוכלו לפגוש את השכנים ממול, תגלו שסקס הוא לאו דווקא חלק מרכזי מהעניין, תתוודעו לטרנדים החמים – למשל הרמון או חזרה לילדוּת – ואולי אפילו תמצאו מישהו שישתוקק לנקות לכם את הבית
נטע הלפרין 

https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium.highlight-MAGAZINE-1.8088811

חדר אפלולי. אשה לבושה בגדי עור ונועלת עקבי סטילטו מצליפה בגבר קשור בשלשלאות, פיו חסום. קולר, שוט, אזיקים, טפטוף שעווה רותחת על גוף חשוף.

כל הדימויים האלה מוכרים לכם גם אם מעולם לא התנסיתם ב-BDSM (יחסים הכוללים מרכיב מרכזי של שליטה וכניעה, אקטיביות ופאסיביות, ועשויים לערב קשירות, משמעת וסאדו־מאזוכיזם); למעשה, הם כמעט קלישאה של בי־די־אס־אם, שזה עשורים מחלחל לתרבות הפופולרית.

מאז "סיפורה של O״, רומן צרפתי שפורסם ב-1954, בי־די־אס־אם הוא מרכיב מרכזי בספרות ארוטית. עיצוביה המהפכניים של ויויאן ווסטווד לפאנק הלונדוני של 1976 הוציאו לראשונה את בגדי הפטיש שנלבשו בחדרי חדרים אל הרחוב, מהמחשכים אל אור היום. מאז "Miss S&M", קולקציית הקוטור שעיצב ורסצ׳ה ב-1992 ובה צעדו על המסלול דוגמניות־על כגון סינדי קרופורד לבושות בגדי עור ושלשלאות, אלמנטים מהבי־די־אס־אם חילחלו לאופנה להמונים. מאז ״ארוטיקה״, אלבומה הקשוח והקינקי של מדונה שיצא ב-1992 בצירוף "SEX" – ספר הצילומים שהתאפיין באסתטיקת בי־די־אס־אם שלא משתמעת לשתי פנים ועורר סערת צקצוקים וחרמות שהגיעה עד לוותיקן – פרץ הבי־די־אס־אם בדהרה לעולם הפופ והתמקם בו בנוחות; כשריהאנה הוציאה את הסינגל "S&M", בדיוק שני עשורים אחרי מדונה, בצירוף ראיון ב״רולינג סטון״ שבו סיפרה כי ״אני אוהבת להיות בשליטה בחיים שלי, אבל נהנית להיות כנועה במיטה״ – המחאות שנשמעו היו הד קלוש להיסטריה שעוררה המלכה האם.

אבל שום דבר לא קירב את הבי־די־אס־אם מהקצה למיינסטרים כפי שעשו זאת "50 גוונים של אפור", הספר והסרט שיצאו ב-2012 ו-2015 בהתאמה וחוללו מהפך דווקא בקרב אוכלוסיות שמרניות שראו בבי־די־אס־אם טאבו. סביר שהסיבה לכך היתה הגרסה המרוככת והחלבית ש"50 גוונים" הציגו; מה שהסופרת הרדיקלית רוקסן גיי כינתה "המקדונלדס של הבי־די־אס־אם".

ועם זאת, עם כל הכבוד ל"50 גוונים", מה שהפך את הבי־די־אס־אם לחלק לגיטימי מהשיח על מין ומיניות ב-2019 הוא תהליך הדרגתי ורב שנים של התרחבות השיח כולו: אם כיום אנחנו, או לפחות חלק גדול מאיתנו, מרגישים בנוח לדבר בכבוד וברצינות על פוליאמוריה או על סקס בגיל זיקנה, למה שנירתע מפרקטיקות מיניות שמערבות שליטה וכאב?

להתעוררות העולמית הזאת יש ביטוי גם בישראל, שבה מתקיימת זה שנים סצינת בי־די־אס־אם צנועה אך יציבה: עד לפני כמה שנים היו כאן מועדון אחד (הדאנג׳ן, שחגג סוויט סיקסטין בשנה שעברה); כמה ליינים במועדונים אחרים ומסיבות פרטיות – "פליי פארטיז", כפי שנהוג לכנות אותן - בעיקר בתל אביב אבל גם בירושלים, חיפה ובאר שבע; אתר אחד, "הכלוב", וסדנאות שעוסקות בבי־די־אס־אם, שהתקיימו מתחת לרדאר, במועדים לא קבועים על ידי אנשים פרטיים.

ואולם, השנתיים האחרונות מתאפיינות במגוון ובשפע: בדאנג׳ן עצמו רצים ארבעה ליינים קבועים, שמיתוספים לליינים כגון ה״דקדנס״, "La-More" או "טמפל אוף לאב" שמתקיימים במועדונים אחרים; כל אחד מאלה מושך אליו מאות בליינים. ל״כלוב״ הוותיק נוספו לפחות 20 קבוצות פייסבוק סגורות וסודיות; שלא לדבר על חיי קהילה חוץ־אינטרנטיים ענפים.

שפע ומגוון כזה מעידים על התרחבות הסצינה, גם אם רוב המצטרפים החדשים הם עוברי אורח ולאו דווקא נמנים עם הגרעין הקשה. ״יש עכשיו ליינים חדשים שמנסים להנגיש את החוויה לאנשים חדשים, להיות קצת יותר רכים מבחינת קודים של לבוש, התנהגות וחוקים״, אומר מיכאל קורדובה, מנהל מועדון הגגרין התל־אביבי ודמות מרכזית בקהילה. הגגרין, מועדון בעל חיבה לסגנונות מוזיקליים אוונגרדיים, גותיים ואפלוליים, מריץ זה שלוש שנים את "Sin Ethics", ליין בי־די־אס־אם מצליח בעל קונספטים יצירתיים ותפאורות מושקעות.

במרכז הסלון בדירתו של קורדובה ניצב לו דומם מעין אוכף רחב. כשאני שואלת למה הוא משמש מתברר שזהו ה-Sybian של המועדון - מגה ויברטור בתרגום חופשי - מכשיר שאפשר להרכיב עליו דילדו ואז לכוון את העוצמה והוויברציות מעלה־מעלה. ״הייתי מפעיל אותו כדי להראות לך איך הוא עובד, אבל השכנים ממש יכעסו, זה נשמע כמו טרקטור בתוך הבית״, הוא מתנצל. ה-Sybian הוא אחד הלהיטים במועדון, אבל גם הדארק־רום או הבמה שעליה מופיעים פרפורמרים, וגם לא מעט אורחים, הן קלאסיקות שלא נס ליחן.

גם ב"סין אתיקס" מרגישים את הפריחה שחווה סצינת הבי־די־אס־אם. למסיבות של הליין, המתקיימות פעם בשלושה שבועות, מגיעים כיום בין 300 ל–600 בליינים, אומר קורדובה. ״הגיעו אלינו לא מעט אנשים מסצינות משיקות, ויחד איתם יצרנו גרעין חדש״, הוא מספר. ״זה התחיל מהמוזיקה: לא הרגשתי יותר נוח עם המוזיקה שהתנגנה במסיבות כאלה בעיר. לרוב זאת היתה מוזיקת מיינסטרים; היה נראה לי מזעזע לשמוע בריטני ספירס ולהצליף. ברגע שהחלטנו ללכת במסיבות שלנו לכיוון של טכנו, דיפ האוס, קצת יותר אפל וגותי אבל עדיין מלודי וסקסי, משכנו אלינו יותר אנשים חדשים. חלק גדול הגיעו אלינו מהמידברן, מקמפים של אהבה חופשית - לא בהכרח של בי־די־אס־אם - וגם לא מעט אנשים מסצנת הסווינגינג (חילופי זוגות, נ"ה). יצרנו את החיבור הזה אצלנו, חיבור מאוד מסובך ועדין ובעייתי״.

למה הוא כל כך מסובך?

״כי אלה שתי תרבויות שונות, ולפעמים מתנגשות. במסיבת סווינגינג אנשים באים לעשות סקס, זאת המטרה. בבי־די־אס־אם הכל יותר אלגנטי, ויש מגוון של רגישויות שצריך להביא בחשבון. צריך לזכור שיש אנשים שיש להם אדון או שליט שמחליט בשבילם. יש אנשים שסקס הוא רק בונוס בשבילם, רוב הפעמים הם בכלל לא מדברים על סקס ולא מעוניינים בו״.

זה הרגע להבהיר נקודה משמעותית - עד כמה הסקס מרכזי בסשן של בי־די־אס־אם?

״זה לחלוטין לא הכרחי ולפעמים גם לא קשור. רבים מחפשים את השליטה, או את חוסר האונים, ההשפלה או את מה שנקרא הסאב ספייס - ההיי או הסאטלה שמעבר לכאב״.

מכל המרכיבים של בי־די־אס־אם, מה הכי נפוץ אצלכם במועדון?

״הצלפות, ברור. אבל גם לכל המרכיבים האחרים יש מקום. חוץ משתן וצואה ודברים כאלה, שהם לא לעניין במועדון סגור״.

יש עכשיו טרנדים חמים שלא היו קודם?

״טרנד אחד שנהיה ממש פופולרי לאחרונה הוא DDLG (Daddy Dom, Little Girl) – משחק שליטה שבו השולט נהנה לדאוג, לטפח ולהגן על 'הילד' או 'הילדה' הקטנה שלו, בעוד שמי שבתפקיד הילד או הילדה נהנית להרגיש קטנה ומוגנת. אצלנו בליין הקמנו להם פינה עם צעצועים מאוד ילדותיים - בובות, מכוניות, בריכת כדורים, מוצצים, חולצות עם הדפס של חד קרן. זה טרנד שנכנס מאוד חזק. הרבה דדי אישיוז״.

אז זה כולל גם דדיז למיניהם?

״במסיבות האינטראקציה בין דדיז ל'ילדים' פחות נפוצה. ה׳ילדים׳ יותר רוצים לבוא ולשחק, שיראו אותם בתור ילדים. דדיז זה יותר לבית, מישהו שידאג לך ויטפל בך״.

למה קראתם לליין שלכם Sin Ethics?

״כי גם בעולם כזה צריך להציב ערכים ולשמור עליהם. אפילו יותר״.

זה ברור שבעולם שלכם יש ערכים, יש בו חוקים וטקסים מפה ועד הודעה חדשה.

״אבל אנשים מהצד לא רואים את זה! אנשים בפייסבוק מרשים לעצמם לדבר מגעיל והם לא מבינים שיש כאן משהו עמוק. שלא מדברים ככה, בטח לא לנשים - אלא אם זה חלק מהקטע״.

החוקים המרכיבים את סצינת הבי־די־אס־אם יוצרים מארג סבוך במיוחד. ככלל, העיקרון המרכזי נקרא SSC – Safe ,Sane, Consensual: שפוי (כלומר כשיר לקבל החלטות באופן קוהרנטי ורצוני), בטוח (מטרת הפעילות אינה לגרום נזק), בהסכמה (הפעילות נעשית מתוך הסכמה מלאה וטהורה של כל המעורבים בה, ללא מניפולציות או לחצים).

זה האידיאל, אבל בפועל, אנשים שמרשים לעצמם לדבר מגעיל ברשתות החברתיות הם רק צד אחד מהאלימות שהיא מנת חלקם של לא מעטים מחברי הקהילה. צד אחר הוא אלימות במועדונים - מתחושה של חדירה למרחב האישי, דרך חציית גבולות ועד פגיעות מיניות באיצטלה של יחסי שליטה. הפריחה שמיוחסת לסצינת הבי־די־אס־אם בשנתיים האחרונות, מקורה גם בעלייה הברורה בתחושת הביטחון האישי במועדונים מצד אחד, והתגברות הלגיטימציה לדון בפגיעות מיניות בקרב הקהילה מצד אחר.

גורם משמעותי לעלייה בתחושת הביטחון הוא כניסתם של אנשי ה-DM למועדונים. תפקידו של ה-DM (Dungeon Monitor) הוא הרבה מעבר לאבטחה בלבד. ״רוב הפגיעות שנחשבות חמורות לא קורות במסיבות״, טוען שי שפיצן, עובד סוציאלי ומייסד ומנהל המרכז למיניות אלטרנטיבית, אתר שהוקם, כפי שכתוב בו, כדי לאפשר שיח פתוח סביב מיניות. ״לעומת זאת, יש אנשים שמטרידים במסיבות. אבל העבודה של ה-DM ממש לא עוסקת רק בשמירה על המבלים ׳זה מזה׳ אלא על אפשור של מרחב משחק; לדאוג למישהו ששתה יותר מדי, אבל בצורה אמפתית; לזהות קשירה לא נכונה או הצלפה לא נכונה, שעלולות להיות מסוכנות, ולהחליט אם צריך להתערב; לטפל בנפגעת או נפגע״.

אחת מפעילויות המרכז למיניות אלטרנטיבית היא קורס הכשרה לדי־אמים. "זה משהו שלא היה קודם בארץ", אומר קורדובה, שהליין שלו משתף פעולה עם המרכז למיניות אלטרנטיבית. "פעם היה מישהו שהיו אומרים לו 'תוודא שהכל בסדר'. אנחנו שמנו דגש על זה, כי בזכותם, מהרגע שאת נכנסת למועדון את מרגישה שהגעת למקום ששומר עלייך. ובגלל זה, דברים שלא ידעת שבא לך לעשות, את תשתחררי ותעשי אותם".

נשמע מתקדם ומעודד, אך שפיצן ממהר לסייג את הדברים בציינו כי הגגרין וליין "סין אתיקס" הם היחידים שנעתרו לשיתוף הפעולה עם המרכז למיניות אלטרנטיבית עד כה. ״ברוב המסיבות האחרות DM זה בכלל חבר שעובד בהתנדבות, הרבה פעמים תמורת אלכוהול. יש מקומות שכן משלמים לאנשי צוות כדי שיעסקו בפעילות הזאת או שפשוט יש להם מאבטחים, אבל הם לא התכוננו לתפקיד הספציפי. אנחנו עובדים כדי להפוך את התפקיד הכל כך חשוב הזה למקצוע מוערך. אנחנו מאמינים שעבור לפחות חלק מהאנשים, הנורמות האלה מחלחלות מהמסיבה הביתה ולסביבה בכלל״.

אך מה בנוגע לפגיעות מיניות שמתרחשות מחוץ לכותלי המועדונים? בזירה הזאת עוד לא חלה התקדמות משביעת רצון. אחת הפעילויות של המרכז למיניות אלטרנטיבית, שהוקם רק לפני שנה, היא לייעץ לפונים שחוו פגיעה מינית, ניצול והתעללות ולשדך בינם ובין מטפלים, רופאים ופסיכולוגים שמכירים את עולם הבי־די־אס־אם וינהגו בהם בהבנה ובכבוד. עד כה התקבלו במרכז כ–70 פניות. "ברוב הפעמים מדובר בנשים נשלטות", מדווח שפיצן, "וברוב המוחלט של הפעמים הן מדווחות לנו על פגיעות קשות – אונס, מעשים מגונים, התעללות. הרבה מקרים שבהם ה'שולט' פשוט לא הפסיק כשנאמרה מלת ביטחון (מלה מיוחדת שמשמשת את הצד הנשלט כדי להורות על הפחתה של עוצמת הכאב ולעתים לעצור את הסשן מיד, נ״ה), או חצה גבולות באופן קשה או פוגעני".

בפנים גלויות
כנגד הנתונים הקשים והמטרידים האלה, בכל זאת מתגלים ניצנים של גישה אמפתית יותר כלפי נפגעים, ונחרצת יותר כלפי תוקפים. למשל בזירת האונליין, אשר שלא במפתיע הפכה לזירה המרכזית של סצינת הבי־די־אס־אם כיום. "יותר אנשים מרשים לעצמם לספר על פגיעות שספגו, ויותר אנשים מכילים זאת", אומרת תומא דאב, בלוגרית הכותבת על בי־די־אס־אם ופטיש וחברת הקהילה. "כרגע ההכלה הזאת מכוונת בעיקר כלפי נשלטות שנפגעו משולטים גברים – מקסימום שולטות נשים – אבל המודעות לשולטות שנפגעו מנשלטים, או שולטים שנפגעו מנשלטים או נשלטות, עוד לא ממש קיימת. יש גם הרבה יותר הבנה שצריך להכיל את ה'חדשים', לעזור להם. ה'קהילה' נעשתה נגישה יותר".

התובנה הזו של דאב נסמכת בין השאר על מספר המאנצ'ים השונים שמתקיימים במקביל. מאנץ' פירושו מפגש חברתי ונינוח של אנשים שמתעניינים בבי־די־אס־אם; פגישה שמתקיימת בבית, או במקום ציבורי כגון מסעדה או פיקניק, ובקונטקסט ונילי (קונוונציונלי) לחלוטין. זו לא מסיבת סקס בשום צורה; המטרה היא להתאסף במרחב ידידותי שבו אפשר לחלוק חוויות. "למי שמתבייש זה עוזר במיוחד, כי אפשר להגיד שאני הולך לבקר חבר, להיכנס לבית רגיל לחלוטין ולשאול כל מה שאתה רוצה", אומרת דאב.

היא עצמה עומדת מאחורי שלושה מאנצ'ים שונים. "ההבדל ביני ובין מאנצ'ים של אחרים הוא שלי יש בלאק ליסט – רשימה של אנשים שאני יודעת בוודאות מוחלטת שהם פוגעניים ובכל זאת הם עדיין חלק מהקהילה, מסיבות פוליטיות, או כי לא התלוננו עליהם וכדומה", היא אומרת. "אני מקצה אותם, כי אני יכולה. זה היתרון של דיקטטורה".

המאנץ' עצמו איננו המצאה חדשה. מה שחדש הוא סדר הגודל ומידת ההיענות, היא אומרת. המפגשים מתארגנים דרך הטלגרם וקבוצות פייסבוק סודיות, שהתרבו והתחזקו. "לאחרונה הכוח של הקבוצות האלה נעשה אדיר", טוענת דאב. "הן ממש הפכו לתת־קהילות. זה שונה מאוד מהימים שבהם המרכז היה 'הכלוב'; יש בהן הרבה יותר אינטימיות וחום".

ויש גם יותר הדלפות, אני משערת.

"למרבה הצער זה נכון. לפני שנה או שנתיים, מנהלת קבוצה שהיתה גננת הסתכסכה עם מישהו מהקבוצה והעיפה אותו. בתגובה הוא חשף אותה והיא איבדה את מקום העבודה שלה".

לאחרונה את מרגישה פחות יוצאת דופן? נראה שמספר האנשים שמוכנים לצאת מהארון הבי־די־אס־אמי גדל.

"גדל משמעותית. עד לפני שנתיים, חוץ ממני, רוב מי שהיה עם פנים גלויות ברשת, גם אם אחז בשם פיקטיבי או בשם במה, היה מלכות (כינוי לשולטות, נ"ה) בתשלום. לאחרונה אפשר למצוא בעלי ליינים שמצטלמים בפנים גלויות. בכלל, היום זה לא נדיר שבקבוצות וניליות לחלוטין אנשים כותבים היי, אני פוליאמורי בן 16 ואוהב בי־די־אס־אם".

איך תתארי את הדור החדש והצעיר?

"בני 16-17 מן הסתם אף פעם לא מגלים מה הגיל האמיתי שלהם. החבר'ה בני 19-20 שרק עכשיו נחשפו לסצינה, יש בהתנהגות שלהם משהו יותר פרוץ ביחס לדינוזאורים של הקהילה, שיש להם כללים מאוד ברורים. הדור החדש מתאפיין בפחות הקפדה על אתיקה, אבל הרוב נובע מבורות ולא מכוונה רעה".

כשדאב נשאלת על הטרנדים החזקים בסצינה המקומית, היא מציינת שניים. "טרנד חזק שקורה כרגע הוא טרנד ההרמונות" (מלשון הרמון), היא טוענת. "לרוב מדובר בשולט זכר אחד שיש לו שבע נשלטות, אפילו עשר או 12, כמה שיותר יותר טוב. הטרנד כיום הוא להגדיל".

איך זה קורה?

"זה יכול לקרות בכל מיני צורות. זה יכול להיות נשלטות אינטרנטיות שקיבלו את הסטמפה שאני שייכת לאיזה דום (מלשון דומיננט, נ"ה) כלשהו, ואז יחסי השליטה מתקיימים בעיקר או רק אונליין. אבל זה לחלוטין יכול לקרות גם מחוץ למסך, עם נשלטות שמגיעות אליו כל יום הביתה ושייכות לו. אז כרגע ריבוי נשלטים ונשלטות הוא הדבר החם, שזה מצחיק, כי לפני שלוש שנים הטרנד החם בסצינת הבי־די־אס־אם היה מונוגמיה. עכשיו כבר לא".

עדיין יש הרבה זוגות, אני מניחה.

"מי שזה רלוונטי לו עדיין שם. זה יכול גם לבוא בצורה של טריו, בדרך כלל בפורמט של שני שולטים מתחלפים ונשלט אחד".

אם יש יותר מנשלט אחד זה גורר ביקורת?

"תמיד יהיה מי שישפוט", משיבה דאב, שמתפקדת על תקן הנשלטת במערכת היחסים עם בן זוגה אך מגדירה את עצמה כמתחלפת - לעתים גם שולטת על אחרים. "אם יהיה לי הרמון של שמונה נשלטים, למשל, תמיד יהיו אלה שיגידו וואלה, יפה לך, איך יש לך זמן גם לזה וגם לעבוד ולהיות סטודנטית. אבל בכל זאת הרוב יגידו אחלה, תיהני לך".

איך מתבטאים היחסים בין שולט לנשלט?

"אין כאן חוקיות. זה יכול להיות משולב במיניות אבל גם נפרד לחלוטין. יש מערכות יחסים שבהן הנשלט עושה קניות, מנקה את הבית ואפילו מוציא לך את הכלב – זה נחמד, מניסיוני; יש כאלה שיעברו לחיות איתך בבית ויעשו בשבילך הכל; ויש כאלה שפעם בכמה זמן נפגשים היכנשהו לסשן, למשל בבית מלון, ובזמן הקצוב הזה יחד הם יודעים שהם נכנסים למעין יקום מקביל, שבו את ההחלטות מקבל השולט. כמובן שלנשלט יש זכות וטו. אבל כשהסשן מסתיים כל אחד הולך לדרכו וזהו. כל אחד מחליט לגבי רמת האינטנסיביות שבאינטראקציה. אצלי למשל זה 24/7".

למה הכוונה?

"אני כל הזמן חיה ביקום המקביל הזה, אבל זה מותאם לחיים האישיים שלי. כלומר, זה לא יכול לבוא על חשבון הלימודים שלי באוניברסיטה, הקריירה או כל דבר אחר שחשוב לי, אבל כל ההתנהלות היומיומית שלי מתקיימת כשבד בבד יש מחשבה או התכוונות מתמדת לאינטראקציה המיוחדת שיש לנו, לו ולי. צריך להיות קשובה לכך כל הזמן, כי השגרה שוחקת. אני יכולה, למשל, לשכוח דברים שהוא אמר לי לעשות, טקסים קטנים שיש לנו – צריך לשמר את המודעות, כי אחרת זה סתם משחק. שזה סבבה אבל לא באותה רמת אינטנסיביות שאנחנו מעוניינים בה. זה קצת כמו להיות אדם דתי; מאוד קל לא לשמור על כשרות כשאתה בחו"ל או להפעיל טלוויזיה בשבת, אתה צריך להיות מודע לאקטים שאתה בוחר לבצע".

גם דאב בוחרת לציין את ה-DDLG כטרנד הבולט ביותר כרגע, כחלק מהפריחה שלו בסצינת הבי־די־אס־אם העולמית, עם אינספור קבוצות פייסבוק ועמודים באינסטגרם שבהם נראות נשים צעירות מחבקות בובות צמריריות, או בלוגים עם טיפים למתחילים, מעוטרים באיורי חד־קרן והלו קיטי כמובן. "זו לא באמת תופעה חדשה", היא אומרת. "בקרב הרבה זוגות אלמנטים מתוך העולם הזה קיימים זה שנים, רק שעכשיו נתנו לזה שם וזה חווה בום גדול כל כך".

למה לדעתך?

"אתן לך כדוגמה את בן זוגי ואותי. הוא מטבעו שולט מאוד אבהי ואני גם צעירה ממנו בהרבה, ובלי קשר, יש רגעים שאני רוצה להוריד את הגיל המנטלי שלי ופשוט לעשות דברים שילדים עושים: לצבוע בחוברת צביעה ולקבל ליטוף על הראש וכוס שוקו, ושיגידו לך שאת ילדה טובה. אז אפשר לחבק בובות ולעשות דברים ילדותיים בלי שיפוטיות, וזה בכלל לא חייב לערב מין. זה יכול להיות רק עניין של אני חייבת להסיר מעצמי את העניין של להיות אדם בוגר לרגע. אז בוא תוריד ממני את המעמסה הנוראית הזאת".

אז זה ממש לא חייב להתרחש כחלק ממסיבה או אירוע.

"לא, הרוב עושים זאת בנוחות ביתם. גם לאנשים שלא בזוגיות קל מאוד להגיע למקום הזה, שקוראים לו 'ליטל ספייס'. נניח שאת לבד ומתחשק לך לצפות בסרט מצויר, לשתות טרופית, לקחת מוצץ ולצבוע דפים, את מנטלית מכניסה את עצמך לגיל חמש וכשאת רוצה לצאת מזה זה פשוט נגמר. זה אפילו לא חייב לערב את הפרטנר".

לפי התיאור שלך, הקהילה נמצאת בעיצומו של תהליך חיובי – יותר פתיחות, יותר רגישות, יותר סובלנות.

"לחלוטין. אני פומבית בקהילה כבר שש שנים, ו - וואו, איזה שינוי. אם פעם הייתי מפחדת לצאת למקומות מחשש שיטרידו אותי, היום אני יוצאת אפילו לבד, כי אני יודעת שיש לי למי לפנות. אני מרגישה בנוח גם בפייסבוק; אם לפני שש שנים, כשהייתי כותבת שאני מתחלפת ומחפשת נשלט הייתי מקבלת בערך אלף פניות, ועל כל סירוב הייתי מקבלת איומים על החיים שלי, היום אם מישהו מתנהג כך מעיפים אותו מהקבוצות הרלוונטיות והוא יהיה מוקצה. ככל שיש יותר מאיתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות סנובים".

קשור אותי
קשה לנחש מה מסתתר מאחורי הדלת, שניצבת לה בקומה מינוס 1 בבניין אפור במזרח תל אביב. אך כשפותחים אותה מתגלה סטודיו מרווח ונעים. על הקרקע פרושים מזרונים עבים ומן התקרה משתלשלות קורות עץ הקשורות במאוזן. על הקירות, על רקע התאורה המעומעמת תלויים רישומים ארוטיים עדינים. היה אפשר לצפות שהאוכלוסייה שפוקדת את הסטודיו תתאפיין באדג' מסוים, אבל הקבוצה שישובה במרכזו, למעט פס צבע בשיער או קעקוע סורר, היתה עוברת גם כחבורת היי־טקיסטים שמאסו בחדרי בריחה והחליטו לתבל את ערבי הצוות שלהם באלמנטים מאתגרים יותר.

זוהי עוד ראיה לכך ששיבארי, או קינבקו – אמנות קשירה ארוטית, שנוצרה ביפן במאה ה-15 והתעצבה משיטות קשירת ועינוי עצירים, מתיאטרון הקבוקי ומאמנות הדפסי העץ (האוקי־אה) – עושה את דרכה מהשוליים אל המיינסטרים. היא הולכת ונעשית התנסות לגיטימית, שאפשר לדבר עליה עם חברים על כוס יין בלי להתבייש. אם פעם שיבארי היה תחביב חשאי שהאוחזים בו נדרשו לטוס לאחת ממדינות אירופה כדי לפגוש באמן שיבארי או לחכות בכיליון עיניים עד שכזה ינחת לסדנה בארץ, כיום היא כבר התאקלמה בתרבות המקומית. מי שמתעניין בשיבארי ימצא בנקל שיעורים, סדנאות, ספרים, מאמרים, קבוצות פייסבוק. יש עניין שלם סביב רכישת החבלים המתאימים בארץ או אונליין. הוא ימצא אותו גם במסיבות בי־די־אס־אם, כמובן. "אני חושב שגם לנו יש חלק בזה ששיבארי הפך לטרנד חזק בארץ", אומר מיכאל קורדובה מהגגרין. "אנחנו נתנו לשיבארי במה מאוד גדולה, מה שלא היה פעם".

כך שביקור בסדנת המתחילים של סטודיו "מוריקאי" הוא כבר לא עניין שעושים בהיחבא, להיפך; זה יפה, אסתטי וכמעט אף פעם לא מערב מין – בוודאי לא בסטודיו, שמוקדש כולו ללמידה. "בשבילי זה לא מעורב במין כמעט בכלל", אומרת לוסי, אשת היי־טק ביומיום ואחת מששת הבעלים של הסטודיו בשאר הזמן. "מגיעים לסיפוק יותר גדול בלעדיו".

לוסי החליטה להקים את הסטודיו לאחר שחוותה משבר שמקורו בפרידה מבן זוגה, שהיה גם הקושר שלה. "נכנסנו לעולם הזה יחד והתפתחנו יחד, היינו אפילו עולים על הבמה בדאנג'ן ומופיעים. ואז קרה הנורא מכל שיכול לקרות לנקשרת".

למה הנורא מכל?

"נקשרות שמאבדות את הקושר שלהן נותרות בלי כלום. הקושר נשאר עם הידע של הקשירה, אז קל לו יותר להמשיך הלאה. נקשרות לא יכולות לעשות את זה. הן לא יכולות לאמן מישהו להיות הקושר שלהן. זה כמעט בלתי אפשרי".

אז מה קרה שהביא אותך עד הלום?

"אחרי שנה וחצי הבנו ששנינו קצת אבודים; התברר שגם הנקשרת היא סוג של מוזה. החלטנו לנסות למצוא סיטואציה שבה נוכל להמשיך לקשור, אבל לא הרגשנו נוח בפלטפורמות שהיו בזמנו ורצינו לפתוח מקום משלנו. בכלל לא חשבנו לעשות מזה כסף – רק להיפגש עם חברים מהקהילה שנוכל ללמוד מהם. ומשם זה התגלגל עד שפתחנו את 'מוריקאי' ב-2018".

לעומת הסדנאות למתחילים, הימים האחרים בסטודיו מוקדשים בעיקר לג'אם – תרגול חופשי בהכוונת המדריכים, תוך שמירה על כללי בטיחות קפדניים. "יש סיכונים בשיבארי", לוסי מדגישה, "קשירה לא נכונה יכולה לגרום לנזק לטווח ארוך". האווירה בג'אם קצת יותר קינקית ויותר משוחררת והמבקרים – מנוסים ויודעים מה הם אוהבים – מרשים לעצמם ללכת רחוק יותר עם התשוקות שלהם. חלק נותרים קשורים על הקרקע, את חלקם הקושר או הקושרת תולה על הקורה, ויש מי שמעדיף לתלות את עצמו, לא ייאמן ככל שזה נשמע. לא מעטים מהם מגיעים לסשן של שעתיים בערך וממשיכים משם לדאנג'ן, שממוקם לא רחוק.

האם הקשירה כואבת? "אני לא אוהבת כאב וגם אין לי סף כאב גבוה", אומרת לוסי. "אני לא עושה את זה מטעמים סאדו־מאזוכיסטיים, אלא ממעין סאדו־מאזוכיזם מנטלי. המחשבה שבאותו רגע אני לא יכולה לזוז, חוסר האונים – זה מה שעושה לי את זה. אז הכאב הוא שם. באותו רגע אני מייחלת שזה ייפסק, אבל זה רק עוד יותר מוסיף, כי אין לי שום יכולת לעצור את הכאב הזה".

אמנם רוב המבקרים בסטודיו הם בני 35 ומטה, "אבל באים אלינו זוגות בכל הגילים, צעירים ומבוגרים, נשואים וגרושים, מהקהילה ומחוצה לה", מצהירה לוסי. "אין לי מושג איך שומעים עלינו. אנחנו לא מפרסמים בפייסבוק או באינסטגרם, כי זה משהו פרטי. זה הקסם כאן".

הרבה מהזוגות פה הם לא מהסצינה של הבי־די־אס־אם.

"זה נכון. יש לי למשל חברה ונילית לחלוטין, שהיא ובן הזוג שלה נכנסו חזק לעניין החבלים. זה מוסיף מאוד לחיי המין שלהם, אבל זה בעיקר עניין של תקשורת. כשנכנסים למצב קיצון כזה התקשורת כל כך חשובה. מי שקושר צריך לשמור מכל משמר על קשירה שלא גורמת נזק, לא להכאיב שלא לצורך, לא להתלהם ולהילחץ יותר מדי, בעוד שהנקשר צריך ללמוד לשמור על קור רוח ולהקשיב. זה חתיכת תרגיל זוגי כשחושבים על זה ככה".

"מוריקאי" איננו הסטודיו היחיד שעוסק בשיבארי. ישנו גם Peer Rope TLV, או "קשורימות" בירושלים – הסטודיו הוותיק ביותר. המעוניינים יכולים לחפש ולמצוא במרשתת הודעות על פירים Peer) בשיבארי הוא מפגש קהילתי) שונים, פיקניק חבלים או מחנה חבלים שמתקיימים אחת לכמה חודשים במיקומים סודיים ברחבי הארץ וסדנאות של אמני שיבארי מכל העולם.

הביקוש שומר גם על "מוריקאי" בהלך רוח דרוך ודינאמי. "יש לנו המון תוכניות, למשל להעביר שיעורים רק לנקשרות, שיחדדו שאלות כמו איך להקל על עצמך, איך ללמוד לדעת מה את אוהבת; שיעורים שקשורים רק לבטיחות, ממש מיפוי עצבים, כי כקושר וכנקשר הגוף הוא הכלי שלך וצריך ללמוד אותו לעומק", אומרת לוסי. "ברמה האישית אני פשוט רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה, במיוחד אם יש לי אפילו רק שעה אחת בשבוע שבה מתאפשר לי לעבור סשן ממש ממש טוב עם האדם שקושר אותי עכשיו, שזה מה שבעצם הניע את כל המהלך הזה מלכתחילה". 

לפני 5 שנים. 7 בנובמבר 2019 בשעה 19:18

פתחתי את הראש, התפשטתי ויצאתי למסע
מה גורם לאדם, פתאום באמצע החיים, למצוא עצמו מוצלף, מושפל, מוכה – וליהנות מזה עד כלות? אדם עוז, שם בדוי, נשבה בבי־די־אס־אם ששינה את חייו

*

כתבה קצת ארוכה אבל יכולה לענין את חלקכם :) 

https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/.premium-MAGAZINE-1.8087068

בגיל 50 – גיל המעבר, או גיל ההתבגרות – התחלתי לחפש את עצמי במקומות קצת אפלים, בצדי הדרך ובשולי החיים, היכן שיש שאלה שגדולה מתשובה. אנחנו לעולם לא יודעים כמה זמן ניתן לנו לעשות חיים, לחוות חיים. מיום ליום לעוד יום מתישהו פגע בי הברק. פתחתי את הראש, החלפתי בגדים, התפשטתי, איבדתי ארנקים וכובע, תעודת זהות וכרטיס אשראי בלילות לא לילות ויצאתי למסע בתוך עצמי, מחוץ לעצמי. כמו איזה ואסקו דה גמה הטלתי עוגן לחופיה של תל אביב. זהב לא מצאתי, מקסימום זהב שחור, ועיר ללא הפסקה וללא רחמים.

מדינה של רעש. מדינה בהפרעה. לחשוב שאת הגורן והתבן החליפו כלובי מתכת חשוכים ושרשראות ברזל. לחשוב שכדי לצאת מהרעש הבלתי פוסק של חיינו הסבוכים בקונפליקטים, עד כדי כך סבוכים שאיננו יודעים מאיזה כיוון להתחיל לפרום, אנחנו צוללים היום לחשכה אסקפיסטית מטורפת כדי לזכות בכמה רגעים של שקט. שקט רועש ומרעיד עצמות וגוף. כי כשאני חש את המגלב מצליף באחורי החשופים אני שוכח את הכל. את הדרום והצפון. את הבחירות ההזויות עלינו לברכה. את תאונות הדרכים. את זה שצופר לי מאחור ברמזור. את המדוזות שהתאימו את עצמן לפינה הלבנטינית באגן הים התיכון כאילו שיולי לא קשה מספיק. שוכח את הכל כשהכאב עולה ומציף. לא זוכר את הרשתות בטלפון (מי עוד לוקח היום עיתון לשירותים) ואת המיידיות היומיומית המייגעת ובין לבין, ליטוףףף. מכה. ליטוף. שכחה. והירכיים הגדולות שלה שלוחצות והיא מושכת בשערי ומושכת את הראש לאחור, והפה נפתח לאנחות, להשלמה, ליופי אכזרי של כאב. התחת כבר בוער, צרוב, שרוט ואתה במקום של השלמה. זה בדיוק השקט שחיפשתי כשירדתי על הברכיים. וכשאספתי את תחתוני התחרה הקטנים השחורים משכתי אותם כדי לכסות על מה. זה בדיוק העניין. אין על מה לכסות. אתה מופקר בידיים אוהבות ושורטות, אתה עבד בתל אביב. וכל שרשראות הברזל ואבזמי העור המאיימים לא מכסים על החופש שלקחת לעצמך.

תל אביב של היום רחוקה מתל אביב של פעם. כמו כל דבר שזז מהר קדימה בכוח אינרציה יותר מאשר בשכל ישר, תל אביב מאפשרת לברוח. אסקייפ סיטי. למעשה אתה נעול בתוך עצמך ומנסה למצוא את הדרך החוצה. מהצד השני של הספקטרום ישנם אנשים שלוקחים פנס בשעות הקטנות של הלילה ונוסעים לשבטה במדבר, יורדים בסולמות חבלים לבורות חשוכים בעומק עשרה מטרים כדי להציל נחשים וחיות אחרות שנפלו לשם, אחרת נגזר גורלם למות. ובסוף הלילה הם ייכנסו אל המכונית ויחזרו דרך חוצה ישראל ואלונית ושלושים שקל לקפה ומאפה, והרשתות והפייס והשמייס. והם יחזרו לתוך החיים של עצמם. שוב ושוב. אני מכיר אותם מקרוב. ארז הלוי שר מזמן כי כך ברא אותך הטבע. ישנם סוגים שונים של טבע. וביציאה מהמועדון כשהראש כבד־קל אתה מתחיל לחזור. מדלג במדרגות בקלילות של ילד, עובר ליד הסודוך, נוסע בזמן. הבגדים השחורים עושים מקום לכחול עמוק של זריחה ורק האיפור הכבד לא יירד גם בבוקר ויילך איתך לסופר.

בי־די־אס־אם. ראשי תיבות שמעלים אסוציאציות קשות. ואם לא שאט נפש אז גיחוך. מהמוזרה שבמוזרויות. הסמן הקיצוני־שמאלי בעולם הסקס. הפינה הנידחת, המודחקת, בטח לא משהו שמראים או מספרים לילדים. אז בואו נפריך כמה דעות קדומות סביב העניין הזה ונצא למסע אפל, מסתורי וחושני.

כי לפני הכל, הבי־די־אס־אם הוא לא איזה חלק אזוטרי בסקס אלא בדיוק ההיפך. הסקס הוא חלק אזוטרי בעולם הבי־די־אס־אם. לא קל להסביר או להמחיש את התחושה שיש בין האדם שמקבל את המכות (ומובן שאלה לא רק מכות אלא עולם שלם של ביטויים) לבין האדם שמכה. מדובר באקט אינטימי ומרגש ובמעשה של אהבה גופנית יוצאת דופן (לאו דווקא סקס) ובקשר מיוחד מאוד שמתרגש שם. מובן שלא תמיד זה עובד וגם לא עם כל בן זוג, כמו בכל פרקטיקה אנושית, אבל כאשר זה עובד זה עובד. ואתה יכול להרגיש התעלות נפשית אמיתית בעודך מושפל על הרצפה עירום או חצי עירום, להרגיש כמה אתה יפה או מושך, להיכנס בהדרגה אל תוך הכאב, להרגיש את היופי שלו, לדעת שמישהו דואג לך שם מאחור והוא ילטף אותך וירגיע כשצריך. וזה יכול להיות חזק, חזק מאוד, אגרסיבי, וזה כואב, כואב מאוד. הסימנים הכחולים שנשארים איתך למחרת בבוקר לא ייתנו לך לשכוח כל כך מהר.

                                                         •••

שיר מגיעה למועדון עם מזוודה, כאילו היא באה לעבודה במשרד. מזוודה שחורה שתוכה כמו מערת הקסמים של אלדין. סוגים שונים של מגלבים, אלה הקצרים או הארוכים עם שרוכי עור או זמש, מגלבים קטומים שבקצה שלהם משולש מעור, קטן ואכזרי. מצליפים רחבים, צרים, ארוכים, עולם שלם.

היא לבושה שחור מכף רגל ועד ראש, שכבות על שכבות של שחור. ומעל הכל המחוך הפרוץ על שדיים ענקיים, כמו מאדאם בבורדל לפני מאתיים שנה. ולכמה שעות בערב, בסוף השבוע, היא תצא מעורה ומתוך החיים הרגילים ותשחק. כי את ההתלהבות והחשק, הארוטיות והעירום, הכאב של הגוף והשחרור של הנשמה אפשר לתאר כמשחק. לא משחק ילדים.

אם אתה רוצה לרקוד אתה תרקוד, המוזיקה תרים אותך לזה, ואם אתה רוצה לשחק אתה תשחק, ואם אתה רוצה להזדיין סביר להניח שאתה תזדיין. המין תמיד נמצא שם באוויר בצורה כזו או אחרת, באווירה, בלבוש, בעירום. ואם אתה רוצה רק להתבונן אתה יכול להתבונן וליהנות מהמשקה שלך באווירה סליזית, להיות ונילה, להיות שותף פאסיבי, מתבונן מהצד. גם לזה יש מקום (אם כי לא בכל מקום ולא בכל ערב. בעולם נוהגים להפריד בין ערבים בהשתתפות אנשים שרק צופים לבין ערבים שההשתתפות האקטיבית בהם היא חובה).

שאלת השאלות היא איך בכלל מגיעים לזה?! איך פתאום זה קורה לך באמצע החיים. ואין תשובה אחת טובה לעניין הזה. כל אחד מגיע מהדרך האישית שלו שהובילה אותו לסטות מ”דרך הישר”. לבעוט או למרוד. לברוח, לצרוח. הבנה או הכרה שיש עוד דרכים חוץ מהדרך המקובלת, יש עוד אפשרויות, יש עוד עולמות שונים ומיוחדים שאפשר לצלול לתוכם אחת לכמה זמן ולהרגיש שפסעת בדרך הלבנים הצהובות או יד ביד עם אליס מארץ הפלאות, מוגדלת, מוקטנת, סינר וחצאית, ואתה בתוך פנטזיה. עולם של פנטזיה.

למקדש המפורסם של מועדון הדאנג'ן, שידע לאסוף כבר לפני כ–15 שנים את כל מוזרי העיר ולהעניק להם אכסניה בדמות מועדון סאדו־מאזו אפל ומיוחד, נוספו בשנים האחרונות מועדונים וליינים נוספים של מסיבות – "קורבו", "סין אטיקס", "פמנישה", "טמפל אוף לאב" – ונראה שהתחום האלטרנטיבי בסצינת חיי הלילה של תל אביב לא ידע לילות יפים מאלה.

עיר קטנה תל אביב. רוב הסיכויים שאת מרבית האנשים בסצינה אתה רואה כאן ושם. וכך, יוצא שאפילו בי־די־אס־אם נהפך לאיזו משפחה קטנה או קהילה. מחשבה שמעלה חיוך על פניך כשאתה מלווה את בנך בן ה–13 בערב שורשים בבית הספר האנתרופוסופי. יש קהילות בלבן ויש קהילות בשחור.

היא יפה, האלטרנטיבה. חלק גדול מהעניין הוא השואו וההצגה הנלווים לכל בילוי. מעבר לבגדים השחורים הגותיים: ניגוד מובהק לעור החשוף, לגוף, ומעבר לקולרים עם ניטים, לשרשראות ולרצועות עור על החזה – למועדון מתלבשים כאילו מדובר בנשף במאה ה–16. אתה יכול ללבוש חצאית שחורה וכבדה או חצאית משבצות סקוטית, גופיות רשת דקיקות או לבוא בלי חולצה בכלל, לנעול נעליים צבאיות גדולות או להופיע כמעט לא־לבוש בבגד ים ורוד קטן וצמוד. ותמיד האיפור. כבד, מודגש ומתריס. חלק מהמסיבות הן מסיבות־נושא ואז אתה יכול להתכוונן על ערפדים או גיבורי־על או מה שלא יהיה. וההכנות למסיבה, לאירוע, הן לא פחות יפות מהאירוע עצמו. לאן עוד אפשר ללכת ככה, בחופשיות תלת־ממדית שבדרך כלל מקבלת אור ירוק פעם בשנה בחג פורים. וכמו בתל אביב כך בברלין או בלונדון או בכל עיר גדולה. כל עיר והמקלט שלה.

                                                         •••

הוא שכב עירום לחלוטין על דרגש בפינת המועדון. מעליו וסביבו כמו ריחפו שתי מלכות אפלות שבידיהן נרות גדולים ומטפטפים. כמו בטקס פגאני הן קירבו את הנרות לגופו והחלו לטפטף מהחֵלֶב הרותח על ידיו, רגליו ובטנו. החום צרב את עורו והוא החל לנאוק ולצעוק. הוא לא זז ממקומו ורק ספג את הכאב, איברו מזדקר ונמתח; הן החלו לטפטף את הנרות על הזין שלו והאשכים והוא זעק עד בטן כדור הארץ, מתפתל, שואף את הכאב רב־העוצמה עוד ועוד ועוד. המלכות לא הפסיקו לרגע ונראה היה שהוא מתקרב לשיא הריגוש המיני וגומר, תוך צעקות כאב.

אז האם הוא נהנה, אתה שואל את עצמך מהצד, האם הן נהנות. וקשה, קשה להסביר את שרואות העיניים אבל התשובה היא לחלוטין כן. הם נמצאים שם, כאן, משני צדיו של הטקס, וביניהם מתקיים הסכם, מסע אפל לשחרור טוטאלי.

בתחילה אתה מרגיש שנכנסת ליער שחור. כמו יער שרווד אפל וקודר. הכל שחור. הקירות, המדרגות, הבמה וגם האנשים, כולם לבושים בשחור. אתה מתמלא בפחד קמאי, עמוק ועתיק. וכמו כשאמא הקריאה לי את "כיפה אדומה" לפני השינה והגיעה לחלק שבו היא הלכה לאיבוד, הלכתי לאיבוד. כשאני פוחד, אני תמיד שואל את עצמי לְמה זה דומה שכבר חוויתי בחיי. כך אני מפחית חרדה. זה קרקס, אני אומר לעצמי ומעז להיכנס פנימה אל הרוקדים. אני רוקד, מתמסר למוזיקה שאני אוהב כל כך ואז מעלי אשה על חישוק. רוקדת ומתפתלת בחושניות. אני נפעם, ממשיך להסתכל למעלה ושואל את עצמי אם תיכף יבוא האיש המוזר הזה שבולע אש. הוא לא בא, אבל במקומו יש שפע של מופעים אקרובטיים שלא היו מביישים אף קרקס. מסביבי טיפוסים צבעוניים, מוזרים, בתלבושות אקסטרווגנטיות.

ואז הבנתי שצללתי לעולם אחר. חזרתי להיות ילד. ילד שהולך לקרקס מדרנו בבנייני האומה עם האריות והליצנים. התרגשתי, יצאתי מהחיים, אני במקום אחר. פתאום מישהו זורק לי כדור ים, רוצה לשחק איתי, אני מוסר לו בחזרה, ואז מצטרפת עוד מישהי ואנחנו מתמסרים, צוחקים, משתטים, כאילו בחוף הים. יש נדנדות באמצע הרחבה, אתה יכול להתנדנד הלוך ושוב, רד עלה עלה ורד, אתה צוחק מכל הלב כשביאליק עולה לך לראש, הזיה, נד נד, נד נד, רד עלה עלה ורד. אני לא חושב על כלום ואז לפני מישהי רוכבת על מישהו על ארבע על הרצפה, כמו סוס או חמור, מכה בו וצועקת דיו דיו! והוא נענה לה כאילו היה סוס מרוץ והיא צוחקת מאושר. וגם הסוס למרבה הפלא מאושר. זה גן משחקים ומשעשע לחשוב שכל האנשים פה כמעט בני 40 ומעלה, ויש כאלה שנושקים לעשור השישי או השביעי שלהם, וכולם צוחקים. כולם מקבלים את כולם. דווקא הילדותיות הזאת מצריכה סוג של בגרות, סוג של שלמות עצמית, והחלטה שאתה לא מוכן לעבור את החיים האלה בלי שמץ של טירוף, של דמיון, של חירות ורוחניות.

                                                          •••

הקהילה הזו אנונימית. הטאבו שיש כלפי החופש הזה כל כך חזק, שקל הרבה יותר להסתתר מאשר לצאת מהארון. ובמקרה הזה הארון הוא מרתף, כלוב, סד. זה לא פשוט עבור עורך דין שמייצג לקוחות לפני שופט, עבור גננת או מורה שמחנכת ומלמדת ילדים, עבור פקיד, זבן, ספורטאי או שחקן מפורסם. וכולם שם. מכל קשת הגילים והמעמד החברתי, סטרייטים ולהט"בים שהפעילות לא מבדילה ביניהם, כולם שווים. הבי־די־אס־אם לא מפלה על פי העדפה מינית. לסבית, גיי או סטרייט, כולם באים אותו דבר אל המקום הזה, כל אחד על פי אופיו ודרכו. ואתם יכולים גם לתאר לעצמכם ששמי איננו אדם. צריך לקום בבוקר להכין ארוחת בוקר לילדים. לילדים יש חברים. לחברים יש הורים. הרשתות הפכו את החיים לשקופים, ונוח יותר לנהל חיים כפולים מאשר להיות על המזבח.

תמיד בכניסה למועדונים מהסוג הזה יש תור בכניסה ואתה עומד לצד כל לובשי השחורים באותה השורה, מסתכל ובוחן. לא פעם אתה שואל את עצמך מי זה המגניב הזה עם השרשראות והקוקו והגילוח הפסיכי, במה הוא עובד, מה הוא עושה בחיי היום־יום, האם גם שם הוא מסתובב מגניב כזה עם וסט מפרווה (סינתטית?!) ומכנסי עור ומלא קעקועים. אני שואל את עצמי איך הוא מתהלך בעולם. עכשיו הוא עומד איתי בתור ואחר כך מחייך אלי במועדון, בתוך החוויה. וכשאני רואה אותו פעם ועוד פעם ואנחנו כמעט מכירים אישית, אני מעז בחוצפה לשאול, מה אתה עושה בחיים, במה אתה עוסק. והוא עונה לי בלקוניות שהוא עורך דין ורואה חשבון ואני חושב לעצמי אוי גוד, הוא אולי מאלה שבסטטיסטיקה מתאבדים כמעט כמו רופאי השיניים והמרדימים מרוב תסכול ושעמום. הוא עונה שבחר לא לעסוק במקצוע שלו כרגע ואני אומר לעצמי איזה מזל ושרק לא ייעלם לי מהמועדון. איזה כיף שהוא כאן, אני רוצה אותו לידי. אני מחבק אותו באהבה גדולה ובהכרת טובה. אני בעד כל אדם שחי את חייו והתשוקה לא נעלמת לו.

וישנה נועה, שהפתיע־לא־הפתיע אותי לגלות שבחייה היא עובדת בבית אבות, סועדת אנשים בסוף החיים, ובזמן שהלמה בי בשוטיה ובהבעה של אחות רחמנייה (או לא) ליטפה והרגיעה אותי בכאבַי. ואני תוהה ביני לבין עצמי איך היא עושה את זה. איך היא יודעת להכאיב ולחמול גם יחד.

יש גם בני זוג שמאסו בחיי השגרה ומרשים לעצמם ללכת עוד כמה צעדים ולומר לעצמם שבחיים האלה הם לא מסתפקים. הם רוצים לפרוץ את המוסד הזה, הנישואים, הזוגיות שבה הם חיים כל כך הרבה שנים. והם מעזים ולפעמים נשרפים וזה בסדר. זו הדרך שלהם.

האנשים האלה הם השכנים ממול, יפעת הגננת ורמי מחברת חשמל. האמת שאין לי מושג איך המוסד הזה נשמר משחר היסטוריה. המקום הזה שהגייז של היום כל כך רוצים להיות מוכרים על ידו. אותם אנשים פרועים וחסרי גבולות, צבעוניים ויפים שקראו תיגר. ואני שואל את עצמי למה, למה הם צריכים את זה. ממי הם צריכים את האישור והפלומבה לחיים. מי החליט מה זה "בסדר". האם החברה חזקה מהכל, לוחצת ומיישרת קווים כמו בפס ייצור? אפילו כשאני כותב "זמנים מודרניים" אני מרגיש ישן; אני קופסת שימורים במהפכה התעשייתית כמו צ'ארלי צ'פלין בסרט, מדדה ומתנדנד, נופל ומתגלגל על הרצפה, אני הנפולת, אני צועק הצילו, אני חי, אני אחר ואני חי אחרת. עכשיו תרביצו לי! יש מאיתנו שחיים כמו הברוש, בשקט, ויודעים בתוך תוכנו שיש בנו את זה. שיש בנו האש, היצירתיות, הדמיון והחירות – מלים של זלדה שכאילו יצאו מתוך מצע העקרונות של הברנינג מן; אבל אנחנו צריכים להישאר נורמליים ולשתוק.

                                                         •••

הן התערטלו על המזרון בפינה. שתי בחורות יפות עירומות. בחור לבוש מכנסי עור ופלג גופו העליון חשוף החזיק בידיו חבל והחל ללפף אותו סביב ידיהן וגופיהן במיומנות. הוא קשר את ידיהן אלו לאלו ולאחר מכן עיוות את גופיהן והוסיף לקשור, עוד קשר ועוד קשר, מותח את החבל בקשרים יפהפיים עד ששתי הנשים העירומות נראו כמו פסל או יצירה אחת מושלמת, לא דומה למקור האנושי. בהדרגה תוך כדי העמקת האחיזות הן נכנסו למצב של טראנס ושקעו זו אל תוך זו בחיבור אבסולוטי, גופני ונפשי, ארוטי, והבחור מפסל בגוף ומווסת את רמת הכאב. לוחץ את חבל היוטה על העור, בין המפרקים, בפינות האפלות של הגוף. כשהבחור החל להתיר מהנשים את החבלים הלוחצים וסימני החבל ניכרו היטב על גופן כמזכרות כאב הן נזלו אל המזרן מתלטפות, מסרבות להיפרד זו מזו ומהרגע המהפנט. בלעתי בלגימה את כוס הבלאדי מרי שהחזקתי בידי. אוי מרי הקדושה.

לא במקרה כמעט בכל סדרת טלוויזיה היום יש ייצוג לבי־די־אס־אם. "50 גוונים של אפור", היה הצלפת הפתיחה לכיוון המיינסטרים ופתח את הדלת לסדרות כמו "מיליארדים" ואחרות. להקת הרוק האייקונית "דפש מוד" חרטה על דגלה את הקו של הבי־די־אס־אם בלבוש, בהופעה, בקטעי הווידיאו ובעיקר באופי של השירים, ומדונה הגדולה עשתה על זה קריירה. והיי, מי לא ראה את האירוויזיון בירושלים השנה, ויניל שחור וניטים היו האאוט־פיט הבולט. אבל לא רק פופ. יונה וולך (ב"תפילין") ויהודה עמיחי (בשיר "דיילת") ועוד רבים וטובים כתבו מזמן על סאדו־מאזו ובי־די־אס־אם. כי כשהנפש רוצה לעוף, תנו לה לעוף. 

* השמות בכתבה בדויים. שם הכותב שמור במערכת

לפני 5 שנים. 7 בנובמבר 2019 בשעה 19:06

 

לפני 5 שנים. 5 בנובמבר 2019 בשעה 19:34


אני מקווה שנהניתם לא לקרוא את הסיפור הזה כמו שנהניתי לא לכתוב אותו.

לפני 5 שנים. 1 בנובמבר 2019 בשעה 15:46

"כשקראתי את חיי נישואים בפעם הראשונה ישבתי בתחנת האוטובוס מחכה לקו 21 שייקח אותי הביתה.העיר הייתה עמוסה ומפויחת, שעת הפקקים וכולם נהרו מהמשרדים החוצה לחום הלח. קשרתי את התלתלים הסוררים לקוקו גבוה, שילבתי את רגלי זו בזו וניתקתי עצמי מההמולה, מתמקדת בכתוב ומרשה לתודעה להיזכר שעוד ארבעים דקות יגיע האוטובוס. תוך מספר רגעים התיישבה לידי קשישה חביבה ולידה נער כבן 17, הבעת פניו משתנה תדיר בהתאם למוסיקה שאליה האזין. אנשים נוספים הגיעו, עומדים, משוחחים, מתווכחים אך אני לא הייתי שם. שקועה הייתי לגמרי בשאונה של וינה, בבתי הקפה שלה ובמזג האוויר הצחיח.הלכתי לצדו של גורדוייל, גיבור הסיפור וכאביו הפכו לכאביי.חשקתי בו ותיעבתי אותו בו זמנית, רציתי להתריע בפניו על בחירותיו ולא יכולתי; בזתי לאפסותו וחשתי על כך נקיפות מצפון.מרוב התלבטויות פספסתי פעמיים את האוטובוס ואמי התקשרה לשאול היכן אני ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן להגיע.כשהגעתי לביתי הייתי ספוגת זיעה ולקראת סיום הספר: האירועים בו נתנו בי אותותיהם. דוד פוגל, מחבר הסיפור הותיר בי חותם שלא ישכח, כמו קעקוע מרהיב וענקי על הגב, כזה שצרב אך בנוסף הייתי גאה בו מאוד.

מאז קראתי את כל יצירותיו כמה פעמים ובכל פעם גיליתי דבר מה אפל, גותי ומפחיד מאוד.חייו היו מסכת שלמה של בדידות, ייסורים ורעב תמידי לאוכל, לאהבה ולקבלה. מצד אחד רצה מאוד להיות אהוד ומצד שני הרחיק עצמו מההמולה, מהבאז התמידי של קהילת הסופרים העבריים.הוא לעולם לא התאקלם במקום אחד, תמיד היה הזר המנוכר וסטיותיו, ובכן, הן סוד קסמו קצת כמו בשביס זינגר בשונאים סיפור אהבה או סול בלו בהרצוג. הוא היה נשוי לאישה שכנראה התייחסה אליו לא יפה (וזאת בלשון המעטה) התעללה וסירסה את גבריותו אך כשהכיר את מי שעתידה להיות אשתו השנייה, עדה נדלר, דברים השתנו אצלו לטובה.
כה מעניין היה לקרוא את אוסף המכתבים הנפלא הזה (הספר עד כלות) , מעניין ומרגש משום שכבר יצא לי לקרוא חלופת מכתבים בין גבר לאישה וגם באינטראקציה הזאת ישנו הצד המדבר, המפרט והצד המקשיב והמזדהה.עגנון ואשתו למשל, ב-אסתרליין יקירתי.מכתביו אליה עשירים ומלאי צבע: הוא אוהב לכתוב על עצמו, הוא גאה שאנשים רוצים בקרבתו, מספר על ארוחותיו, ביקוריו ואנשים שפגש.אצל דוד ועדה ישנה הערצה הדדית זה לזו. הם באמת ובתמים דואגים לבריאותם, לחוזקם הנפשי.הם הכירו בבית מרפא כשלשניהם הופיעו תסמינים של מחלת השחפת ומאז נותרו בקשר מכתבים הדוק. אנו למדים על אהבה חומלת, הדוקה ומחסנת בין השניים. אם אחד מהם לוקה בייאוש, השני יעודד ויחזק במילים טובות, בתיאור עתיד אופטימי, לאו דווקא מההיבט הכספי אלא הרצון להתאחד בגוף ובנשמה.עדה מתגלה כאישה אינטליגנטית, נבונה מאוד ובעלת חוש הומור בעיקר כשהיא כותבת לו מבית המרפא:״דוד׳לה, האם אתה מבין עד כמה משעמם הקיום הזה, לחיות כל הזמן עם מדחום בישבן?״ היא נמשכת (ובצדק) לצד האפל משהו, השברירי של פוגל וכותבת לו משפטים המעידים על כישרון פואטי ורגישות לא פחותה מזו שלו: ״הדלקתי את האור כדי להתבונן בבדידותי״.היא נוסכת בו מילות עידוד כשהוא שולח לה את שיריו המייאשים, מתפעלת מכושר הביטוי הייחודי שלו ורוצה להתאחד עמו, להיות שלו.הם נישאים לבסוף ונולדת להם בת בשם תמרה אך אין זה הקץ לתלאותיהם.הם חוזרים זה לזו ושוב נפרדים עקב מחלות ומרורים.את הבת הם מפקידים בידי משפחה טובה ולא מפסיקים לקוות שיום אחד יחיו ביחד ללא הפרעות.העוני, החולי והייאוש הינם חלק בלתי נפרד מחייהם, דבק המותיר אותם מאוגדים על אף המרחק הרב זה מזו.
הציניקנים יאמרו כי לא חיו מספיק יחד על מנת לחוות חיי נישואים ולהתאכזב מהם אך אני חושבת כי ליבו את תשוקתם בזכות מכתביהם ובכך למעשה לא חדלו מלאהוב, מלייחל ומלצפות.קיצם של השניים טרגי וחסר תקווה. עדה נפטרה ממחלתה ואולי משברון לב ודוד הועבר לאושוויץ שם נרצח.בתם תמרה, שרדה.היה לי העונג לקרוא שלוחה נוספת לבית פוגל, עדה אשתו שהתגלתה כשווה לו. להבחין בצד האופטימי יותר שבו, החם והמעודד.
לראות זווית אחרת של יחסים וקצת לקנא באהבה שכזאת שנראה כי כבר פשה מין העולם."

http://sharondekoning.net/2019/09/29/אהבה-עד-כלות-דוד-פוגל-עדה-נדלר-פוגל/

 

בלילות הסתיו - מילים דוד פוגל

 

 

 

לפני 5 שנים. 26 באוקטובר 2019 בשעה 15:51

 

שִּׁנַּיִם מִפְּרָחִים, מִצְנֶפֶת מִטַּל,
יָדַיִם מֵעֵשֶׂב רַךְ. הָצִיעִי לִי,
אוֹמֶנֶת יְקָרָה, סְדִינִים מֵאֲדָמָה
וּשְׂמִיכָה מִאֵזוֹבִים סְרוּקִים.

אֲנִי הוֹלַכְתָּ לִישֹׁן, אוֹמֶנֶת שֶׁלִּי,
הַשְכִיבִינִי נָא. לְמֶראשׁוֹתַי הָצִיבִי מְנוֹרָה,
צְבִיר כּוֹכָבִים – אֵיזֶה שֶׁתִּרְצִי, כֻּלָּם טוֹבִים;
הָנְמִיכִי אוֹתָהּ מְעַט, הָשְאִירִי אוֹתִי לְבַד.

אַתְּ שׁוֹמַעַת אֶת הַנֵּץ הַפְּרִיחָה,
רֶגֶל תְּכוּלָה מִמַעַל מְנַעְנַעַת אֶת הָעֲרִיסָה
וְצִפּוֹר מְשַׂרְטֶטֶת לָךְ אֵיזוֹ מַנְגִּינָה

כְּדֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי... תּוֹדָה.
וכן, עוֹד בַּקָּשָׁה: אִם שׁוּב יְטָלְפֶן הוּא
אִמְרִי לוֹ כי הָלַכְתִּי, שֶׁיֶחְדַל...


עברית: יונה קרנץ

לפני 5 שנים. 24 באוקטובר 2019 בשעה 15:46

גופי היה חכם ממני
כוח הסבל שלו היה פחות משלי
הוא אמר די
כשאני אמרתי עוד
גופי
גופי הפסיק
כשאני עוד המשכתי
גופי לא יכל
כשל
ואני קמתי ונאלצתי ללכת
וגופי אחרי.

 

לפני 5 שנים. 19 באוקטובר 2019 בשעה 10:53

"לדעתי האמת היא מצוינת בשביל המתמטיקה, הכימיה, הפילוסופיה – אבל לא בשביל החיים.

בשביל החיים חשובים יותר החלום, הדמיון, התשוקה והתקווה".

-

לפני 5 שנים. 13 באוקטובר 2019 בשעה 9:02

בֵּין הַהֵד וְהַקְּרִיאָה הוּא יִתְחַבֵּא
תַּחַת כְּפוֹר הָאוֹתִיּוֹת הוּא יִתְחַבֵּא
בְּעֶרְגָּתָם שֶׁל הַתּוֹעִים הוּא יִתְחַבֵּא
בַּגַּלִּים, בֵּין הַצְּדָפִים הוּא יִתְחַבֵּא.

וְכַאֲשֶׁר יִסְגֹּר הַבֹּקֶר עַל
פָּנָיו אֶת שְׁעָרָיו וְיִסְתַּלֵּק,
יָסֵב אֶת פָּנָסוֹ אֶל הָר
שֶׁמִּיֵּאוּשׁוֹ נִסְתָּר, וְיִמְצָא מַחֲסֶה.

שירי מִהְיָאר איש דמשק
מן המחזור ״אביר המילים הזרות״

תרגם מערבית: עמרי לבנת

לפני 5 שנים. 12 באוקטובר 2019 בשעה 12:35

https://www.atmag.co.il/bdsm/?utm_source=Whatsapp&utm_medium=Messenger&utm_campaign=Share_Button

הכותרת לא שלי.

של המאמר.

רדיקלי?

הכל בעיני המתבונן או המתבוננת......

והאמת?

לא בטוחה שיש במאמר הזה מעבר לצהוב....

אבל שוב,הכל ענין של זוית הראיה....