ספרית הפנטזיות שלי

https://www.facebook.com/kanbeharaza/videos/2017968015089381/

בַּלֵּילוֹת אֲנִי בּוֹכֶה מִגַּעְגּוּעִים,

אִם כִּי אֵין לִי עֵינַיִם לִבְכּוֹת –

חוֹשֵׁב – אֲבָל אֵין לִי גַּם מֹחַ לַחֲשֹׁב –

עַל אוֹרוֹת הָעִיר, עַל הַזְּמָן שֶׁצָּחַקְנוּ.

לוּ רַק יָדַעַתְּ, לוּ רַק יָדַעַתְּ,

אִשָּׁה שֶׁלִּי, אֲהוּבַת נַפְשִׁי,

אֵיךְ אֲבַלֶּה אֶת מוֹתִי בַּקֶּבֶר,

אֵיךְ אַגִּיד לָךְ, אֵיךְ אֶכְתֹּב שִׁיר?

בלילות של ירח מלא
רואה אותך לידי
שוכבים על המיטה בחושך
כל החלונות פתוחים
האור מאיר אותנו
כסוף וחלבי
הנה הפנים שלך
הנה העיניים
הנה החיוך האצילי
הנה הפחדים והנתק
הנה דאגה אלי
והנה שמחה
כי אנחנו כאן ביחד

יש לנו אהבה
היית מאמינה
אחרי כל המדבר הזה
איזו נחמה

בלילות של ירח מלא
דמיון הופך למציאות
כמעט שאפשר לגעת
דרך זיכרון - בדמות
אני יודע
נכון את לא שלי
אבל עכשיו
בחושך את איתי

יש לנו אהבה
היית מאמינה
אחרי כל המדבר הזה
איזו נחמה

==================

וכאן יש הסבר מולא על השיר (ובכלל סדרה נפלאה)

http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=4098

וגם:

היום הבינלאומי של העמים הילידים בעולם (של האו"ם)

יום המלון בטורקמניסטן

יום כוחות השלום הלאומי בקנדה

יום ההולדת של בטי בופ

יום פודינג אורז הלאומי בארה"ב

יום העצמאות של סינגפור

יום הנשים הלאומי בדרום אפריקה

כמה ציוני דרך ליום אחד...

מוזמנים לכתוב על ספרים אהובים :)

שנתחיל?

הם ישבו בזווית העין שלי. לא ניתן היה לראות את גופם שהוסתר מאחורי המושב. רק הראשים בצבצו להם נטולי גוף וצוואר. לא הבחנתי בהם בתחילה ולא הייתי מודעת לקיומם כשמצאתי לי מקום בבטן המעבורת הקטנה. הבטן הייתה מורכבת מתאי מושב סהרונים, חצאי עגולים כבדים וקבועים כשבמרכז כל תא מועגל שכזה שולחן מסומרר לרצפה. גבות הספסלים המעוגלים, מרופדים בעור קשיח מבפנים בעוד שמבחוץ מחפה אותם עץ ממורט למשעי ומצופה בלכה מבריקה. מתכנני המושבים הללו, חשבו כנראה ליצור מחיצות כלשהן על מנת לתת תחושה של אינטימיות לרגע למפליגים בימים. מושבים רחבים מאד, מהוהים מרוב שימוש, מרופדים בעור צבוע באדום שידע ימים טובים. כשאין נוסעים רבים, ניתן במעט דוחק, אפילו לשכב עליהם ולהרדם לטילטולי הגלים.

הם ישבו להם האחד מול השניה, במרחק הכי גדול שניתן בין שתי קצות הסהר המרופד, כאילו מנסים לשמור את כל התא הזה לעצמם. היו שם בבטן המעבורת עוד רבים שבחרו להצטופף למטה בתאי הישיבה הספורים בגלל מזג האוויר, אבל משהו בתא הפתוח הזה גרם להם להרתע ולא להכנס אליו. אנשים התיישבו צפופים בתאים האחרים, גררו כסאות מהירכתיים והמעבורת הקטנה הפליגה עם בטן מלאה ועמוסה לעייפה.

כנראה שהיו חילופי דברים בינהם שאיש מלבדם לא שמע. לפתע האיש נעמד במלוא קומתו המרשימה. גבר נאה בגיל העמידה, בנוי לתלפיות. שערו המלא ארוך קמעה משוך לאחור ומאפיר. חולצת הפולו הלבנה לגופו הדגישה את הטורסו המצודד שהיה לו ואת צבע השיזוף הנפלא. איש שקט עם עיניים תמהות, שפתיים בשרניות מעט ומשורבבות. ועדיין לא ראיתי אותה.

המעט שנתגלה היה חסר יופי או חן. מטפחת צבעונית קטנטנה שימשה לה מעין קשת חסרת טעם מעל שיערה המדובלל האסוף ברישול. משולש המטפחת הזעיר כיסה כל שיערה שהייתה לה מהמצח והפדחת והאף הנשרי מעט היה האיבר היחיד שבלט. ניסיתי לדמיין את שאר מראיה. שמנה או רזה? גבוהה או נמוכה? כנראה די גוצה אם איני רואה שום פלג מגופה מבצבץ פרט לראשה אבל לא הצלחתי.

מענין מהיכן הם, תהיתי כשהאיש הלך לדלפק המכירה. מאחורי שמעתי את הכלכל מפרט באזניו בלקוניות אוטומטית: "מקיאטו-אספרסו-נסקפה". "מ ק י א ט ו, א ס פ ר ס ו, נ ס ק פ ה" הוא שינן לעצמו לאט בשקט וחזר אחריו בקול רם לעברה. היא הסבה פניה אליו, הרימה סנטרה, עיוותה את פניה המרירות וענתה בכעס חסר סבלנות במילרע "פיקולו!". עכשיו כבר ברור היה שהם תיירים איטלקים, אבל מה לזו ולאיטלקיות שאני מכירה? רחוקה מכל מה שמדיף ניחוח שיקי. רחוקה מהניגון המתפנק שמתלווה לשפה היפה הזו בעיניי. הוא סבב לסיים את קניית הקפה שבחר עבורה והיא עיוותה את פרצופה עוד יותר ומלמלה לעצמה משהו מתחת לשפם.

קנה לעצמו חולצה שחורה למזכרת מאיש הצוות. הוא ניגש להראות לה את המציאה ואולץ להתפשט מחולצתו ולמדוד אותה, לפני כולם, כשהגברת ממש כעוסה מנפנפת זרועותיה בתנועות לא ברורות אך מביעות את מורת רוחה מכל העולם ואשתו. שוב פשט את החולצה, חזר לישנה והלך להביא לגברת את הפיקולו שלה. כמובן שברגע שהסב את גבו אליה, שוב החלה לעוות את פניה על ה"ילד" שלא קיפל כהלכה את החולצה.

הפעם הגיע כבר עם שתי כוסות קפה בידיו. הושיט לה בעדינות את שלה והניח את שלו על השולחן לפני שהתיישב. שוב חילופי מילים במהירות האור שיצאו מפיה ולא הצלחתי להבין משהו מהן, אבל את הטון הכועס והמתרעם לא ניתן היה לפספס גם מרחוק. הקפה, כצפוי לא היה לטעמה של הקליפה. ולא היה מה שרצתה. שוב ניגש להזמין משהו אחר עבורה, ושוב מבטנו, שלה ושלי, הצטלבו לרגע. משום מה חשבה שאני איזו בת ברית סמויה שותפתה לגורל האומלל שהפגיש אותה עם הגבר הנורא הזה. הפנים המכורכמים שלה כיערו את מעט הנשיות שהייתה בה. הבוז והזלזול של אשה שאינה מסוגלת להעריך את הטוב שנפל בחלקה.

גם הקפה השני לא השביע את טעמה של הקליפה. שריר לא זע בפניו של האיש. מילה מצידו לא נאמרה. התיישב באדישות ושתה את הכוסות השתיים. ואני נזכרתי בשיר שלמדתי בשעורי הצרפתית.

http://www.amour.co.il/amour-media-story-253561

ממליצה להרשם לבלוג של בתיה פי. סיפורים של חיים.

אֶתְמוֹל
בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיַם 
הָלַכְנוּ עִם אֵמָּא לַמַּכֹּלֶת 
וּבַדֶּרֶך רָאִינוּ 
 שֶׁהַגַּן שֶׁלָּנוּ סָגוּר.

הַנַּדְנֵדוֹת עוֹמְדוֹת 
בֵּין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים 
וְהַפְּרָחִים כָּאֵלֶּה נְמוּכִים 
וּבְלִי צְבָעִים 
 כִּי הַגַּן שֶׁלָּנוּ סָגוּר.

קֻבִּיוֹת נִרְדָּמוֹת 
מְסֻדָרוֹת בַּסַּל 
וְאֵין שָׁם אַף יֶלֶד 
 שֶׁיּבְנֶה מֵהֶן מִגְדָּל.

וְאֵין שָׁם אַף גַנֶּנֶת 
שֶׁתַּגִּיד מַה מֻתָּר 
וּמָה אָסוּר. 
וְכָל הַסְּפָרִים מְסֻדָּרִים עַל הַמַּדָּף 
 כִּי אֵין מִי שֶׁיִּשְׁמַע סִפּוּר.

לַ-לַ-לַ-לַ...

קֻבִּיוֹת נִרְדָּמוֹת 
מְסֻדָרוֹת בַּסַּל 
וְאֵין שָׁם אַף יֶלֶד 
 שֶׁיּבְנֶה מֵהֶן מִגְדָּל.

הַנַּדְנֵדוֹת עוֹמְדוֹת 
בֵּין הָעֵצִים הַגְּבוֹהִים 
וְהַפְּרָחִים כָּאֵלֶּה נְמוּכִים 
 וּבְלִי צְבָעִים.

אֶתְמוֹל
בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיַם 
הָלַכְנוּ עִם אֵמָּא לַמַּכֹּלֶת 
וּבַדֶּרֶך רָאִינוּ 
 שֶׁהַגַּן שֶׁלָּנוּ סָגוּר.

זֶה לֹא נָעִים לִרְאוֹת 
גַּן סָגוּר
זֶה לֹא כָּל-כָּךְ נָעִים 
 לִרְאוֹת גַּן סָגוּר.

https://www.wix.nli.org.il/bedtime-story

הסופר יגיע ב-21 לאוגוסט לסוראמארה בתל אביב כדי להיפגש עם הקוראים.

ספרו "סוס אחד נכנס לבר" זכה בפרויקט "מועדון קריאה" של Time Out תל אביב.

http://timeout.co.il/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%93%D7%95%D7%99%D7%93-%D7%92%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%9E%D7%9F-%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%94?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=timeout_27_07_17

תבואו. יהיה כיף!

"מה זה צמח לך שם מתחת לחולצה."

"כמה עשבים שוטים שהציצו בערוגה", צחקקה שירה.

דוד העביר את אצבעותיו בגדילי הציצית וסירקם בגאווה מול הבוז שרכשו לו חבריו. פתילי הצמר, שקרניים זהובות פגעו בהם, נעמו לעיניו השחורות. הוא תחב את גדילי הציצית תחת בשרו בתנועה קלה, כאילו רגיל היה בדבר. צלצול הטלפון בכיסו קטע את המערכה הראשונה ופתח חזית נוספת בקו השני. קול תקיף דרש לקבוע מועד לגמר העבודה, ופרט והאריך כיצד נפל עליו חורבן מאז החלה הבנייה המחודשת של חנותו הקטנה. דוד גרד בנחישות ובקפידה את הפתיתים הלבנים שכיסו את קשתות אצבעותיו. שירה ניצלה את ההפוגה ומשכה את בועז לשיחת היוועצות במטבח. היא יצקה מעט מים בקומקום תוך שהיא לוחשת דברי סוד באוזניו של בועז. אחר כך הציבה שלוש כוסות זכוכית על מגש הנחושת שקנה עבורם דוד לפני ימים אחדים. ידיה רמזו לבועז לבוא לחיקה כדי שתוכל להגניב ללבו בינת נשים. בועז קרב אליה והנהן כנכנע לדבריה, זמן שהביט באדים המיתמרים מעלה ויוצרים עננים שנבלעים בתקרת המטבח. הטלפון דמם. מרבד כוכבים זעיר התנוסס מחוץ ועדיין אין חדשות מבית. הדממה הכריזה כי נפל דבר, אבל דוד העדיף לקוות לטוב.

"בקרוב נמצא אותו מקפץ כפנתר על גגות המסחריות של החב"דניקים", המשיכה שירה להכות בו.

בועז הביט בה במבט משתאה ואחר גחך תחת שפמו, "הפנתרים על גגות המסחריות זה ברסלב. והוא בכלל פנתר מסוג אחר, שכחת?"

בשלושת החודשים שחלפו ימי בטלה עֲקָרִים הפכו ימי מעשה, עצים פשטו את עלותם והארץ התמלאה בראשית. השלכת באה אל חדרו של דוד ואימה לפרוץ ללבו. שירה ובועז, שהיו רגילים בשיגעונותיו של דוד, לא הסכינו עם המנהג החדש שאימץ לו. הנסיעה לצפון נעשתה ארוכה ותדירה יותר, מלווה בחשש לשלום משפחתו. בכול פעם שהיה שב לדירתו הצנומה היא עמדה מולו. לרוב הייתה באה באור צלולה כחלוקי נחל ומושיבה אותו על ברכיה. לפרקים הייתה  מתגנבת בליל, לובשת בגדים אחרים ועולה עכורה משיפולי הרקיע. רק כשהיה מתעורר מיוזע וחלש, ידע ששוב דמות סבו בא אליו בחלום ללמדו עניין. גם המרדף אחר הזמן שאב את כוחו. תשרי דחק בעורפו כמצווה אותו לסיים את השיפוץ הארור. הוא נזכר כיצד המתין לשולחן הארוך שעמד בחצר סבו בצהרי ראש השנה. ריח הבשר עלה בנחיריו, העשן צרב בעיניו הקטנות שנזהרו מגצי מכונת החיתוך. החנות כמעט הושלמה. עוד כמה תיקונים קלים, יאחז את מברשת הצבע בידיו בגאוות אומן המברך על המוגמר.

http://www.haokets.org/2017/07/11/%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%99/

'העשב והחול':

"בגלל ריח הפיגולים העולה מן העבר, בגלל הצורך החריף להתמודד עם נקמה שאין לה סיכוי להתממש, נהפכתי בעל כורחי להיסטוריון המשפחה"

==============================================================================================

כתבה שנעשתה עליו בעבר http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4885933,00.html

יהיה זכרו ברוך.