השבוע קיבלתי שיחה ממספר חסום. בדרך כלל אינני עונה לטלפונים כאלה, אבל משום מה עניתי. מן העבר השני נשמע קול אשה, שבעברית פיוטית ובמבטא מוזר אמרה: "התשמע קולי?"
"כל מילה", אמרתי, "מי זאת?"
"רחל", היא אמרה.
"רחל המשוררת?" שאלתי.
"לא. רחל אמא שלך".
"אמא שלי כבר מתה", אמרתי.
"גם אני", היא אמרה. "אני רחל בת לבן, נעים מאוד".
"רחל־רחל?"... התרגשתי, "יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך, אבל אולי בדיוק מישהו משתטח עלייך וזה עלול להפריע".
"אתה לא מפריע. כולם משתטחים על הקבר הלא־נכון, ועכשיו הרמטכ"ל שלכם סתם עלי את הגולל סופית".
"לא הבנתי", אמרתי.
היא נאנחה: "בנאום שלו בערב יום הזכרון הוא סיפר משהו מספר ירמיהו, איך בני ישראל שיצאו לגולה חלפו על פני הקבר שלי, וציטט: קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה".
"זה פסוק יפה מאוד", אמרתי.
"מסכימה אתך, אבל הוא אמר קול בָּרמה עם קמץ בבי"ת, בָּרמה, ואילו ירמיהו כתב בְּרמה עם שווא בבי"ת".
"נו באמת, אמנו", אמרתי, "בָּרָמָה , בְּרָמָה, מה זה משנה? את עוסקת בקטנות. העיקר ששמעו את הבכי שלך".
"איך אמר בעלי המנוח: ברחל בתך הקטנה... הקטנות מאוד חשובות. רמה זה לא הווליום של הקול שלי, זה שם של מקום. לא רחוק משם מתתי ונקברתי, וכשאני בוכה, שומעים אותי ברמה. זה מצפון לירושלים ולא ליד בית לחם".
"אני מתנצל", אמרתי.
"במקרה גם שמעתי שהרמטכ"ל דורש הגדלה של תקציב הבטחון, אז תגיד לו שהוא מבזבז המון כסף על אבטחת הקבר הלא־נכון".
"אז מי כן קבור שם?"
"מישהו מהמשפחה של ישמעאל, הדוד של בעלי".
"אפרופו, מה שלום יעקב?"
"כמו בחייו. שוכב בחושך על יד לאה ומדמיין שהיא אני. תגיד, אתה רוצה קצת חוטים אדומים? נשארו לי המון".
* מאיר שלו לעונג שבת, "ידיעות אחרונות" *
