ביום ההוא התעוררתי מוקדם וכל הבית גירד לי ואמרתי לסול שיקום כבר נו והצבעתי על המסור-דיסק הענק שגררתי מהמחסן למיטה ואמרתי לו שחייבים להוריד את הסורגים מהחלונות בסלון כי זה מכוער פחד. פחד אמרתי לו. הוא הסתכל על המכונה שדיממה חלודה וגריז על הסדינים הלבנים והקשיב לקול המתכת שלי וידע שהלך עליו.
אז עוד לפני הקפה הוא כבר עומד שם על הדק, חבוש בבוקסרז ומשקפי מגן של דר' האפבייקד והוא עושה לי ככה עם האגודל למעלה ויאללה רעש. וגיצים. וערפל ברזל. והנה מוט הפלדה הראשון, אחד משניים, כבר ניתק מהקיר בשאון של עקירת שן וחלקי טיח ובטון משפריצים לאוויר כמו מורסה מכיב.
אבל זה לא עוזר כי עדיין מחניק לי. עובדה. אז שירד גשם או משהו, שירד משהו מהשמיים, מבול או מן. או דם. ותיכף גם יבוא הדם. אתם מרגישים את זה, נכון?
כי הסורג בנזונה עקשן. כמעט כמוני.
והמסור עייף. כמעט כמו סול.
ותיכף הוא יחליק, המסור, ימעד על הברזל,
ישתנק, יזנק
ויינגח ביד שאוחזת בו כמו פר במטאדור.
סול נאנק מכאבים. מקלל. מקופל כולו. תראה לי, אני אומרת והוא מושיט לי אגרוף ולשבריר שנייה אני לא בטוחה אם אני הולכת לחטוף בוקס או לתת נשיקה. ובכל מקרה הנה הדם שכבר מטפטף על הדק קילוחים קילוחים.
והיד שלו פועמת כמו לב על הירך שלי כשאני חובשת אותה. אם רצית לחרבש לי את תכניות המילוט, אני אומרת לו, כל מה שהיית צריך זה להגיד זין אני מוריד לך את הסורגים. מי צריך עכשיו את כל הדרמה הזאת עם היד מי. את לא מבינה כלום, הוא אומר. התוכנית הסודית הייתה בכלל לעקור את הקיר קומפלט ולבנות אחד חדש. גבוה. ממש גבוה. עם חדר קטן על הגג ולנעול אותך שם. לתמיד. אפילו פיפי את עושה בכוס ומרידה לי בחבל. סבבה?
עכשיו אני צוחקת. גם הוא צוחק.
רק הסורג שתלוי על רגל אחת חורק כמו שתיקה.
בלילה הילדה הכי דואגת שלי לא נרדמת. מה אם מישהו יכנס מהחלון דרך הסורג הקרוע, היא שואלת. אני אומרת לה שמה פתאום, שאימנתי את הדגים בבריכה לתקוף כל טיפוס חשוד. הדגים בבריכה שאבא בנה לך ליומולדת ארבעים? כן, אני מהנהנת. יפה מצדו היא אומרת. מאוד, אני מסכימה. אבל בלב אני יודעת שמי שיכול לפגוע בה באמת זה לא מי שבחוץ ורוצה להיכנס. זה מי שבפנים ורוצה לצאת.
שלוש שנים אחרי אני עומדת בחוץ ורוצה להיכנס. לא הייתי בבית שמונה ימים. כמו נס פח השמן. רק הפוך כי רזיתי. ואני חושבת איך בטח יקפצו עלי הילדים והכלבים והבעל והכלים בכיור...
אבל לא.
הבית ריק. ושקט. ומסודר. וזה נעים. וזה מפחיד.
ואני עומדת שם כמו מטומטמת באמצע הסלון עם המזוודה ביד. מסתכלת החוצה מהחלון. בלי הסורגים אני יכולה לראות עד בריכת הדגים. עד קצה הרחוב. עד לה-גווארדיה. עד הים והשקיעה. ביום טוב אני אפילו יכולה לראות עד אמריקה. עד שנה הבאה. והרבה זמן אני עומדת ככה בחלון. עד שהדגים מתחילים להתלחש שאני טיפוס חשוד. מה שנכון.
בדרך למקלחת אני שמה בפול ווליום את Thunder Road של ספרינגסטין וחושבת שאולי כל סיפור בעולם צריך להתחיל כמו השיר הזה: עם דלת רשת שנטרקת, שמלה מתנופפת ואישה (מארי, אותה אחת גם מ"הנהר" שלו) שרוקדת, כמו חזיון, על מרפסת ביתה לצלילי הרדיו.
אני מרשה למים החמים לשטוף ממני את ספרד, את הצוענים, את הריקוד, את האלכוהול, את הלבד, את שיחות הסקס והצער של הנשים שהיו איתי שם, עד שדלת חדר האמבטיה נטרקת. סול עומד בפתח עם החיוך הזורח שלו. טוב שחזרת מותק, הוא אומר לי.
לא ידעתי איפה אתם! בלי להתכוון יוצא לי קול מתכת כזה.
רק הסעתי את הילדים לבצפר, הוא מרכך.
חשבתי...
מה מותק? הוא שואל
עכשיו זה דמעות שמרטיבות לי את הפנים פתאום משומקום ואני מהדקת את השפתיים שלא יצא לי במילים מה שעבר לי בראש אבל זה לא עוזר. "חשבתי שהלכתם. שנעלמתם. לא יודעת. שעזבתם אותי".
היית מתה רות מרים עפרוני! הוא אומר ונכנס למקלחת עם הבגדים והכל. אנחנו לא נעשה לך את החיים כאלה קלים.
והידיים שלו מחבקות אותי כמו תחבושת עם לב פועם.
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=313206495702592&id=100010397314181
