"הוא קם והלך אל טבור החצר, התיר את כפתורי חולצתו על חזהו, הביט אל הירח, ודימה בנפשו שמיד יצוה לפתוח את הפשפש, יצא החוצה ושוב לא יחזור לעולם. לבו נתכווץ במתיקות מתחושת החירות הקרֵבה, הוא צחק בעליצות וצייר לו בדמיונו את החיים שיכול היה לחיות מעתה - כה נפלאים, כה פיוטיים, אולי אפילו חיים של קדושה...
אך הוא הוסיף לעמוד ולא הלך, והיה שואל את עצמו 'מה קושר אותי לכאן?' וטרוניה עלתה בו גם על עצמו, גם על הכלב השחור הזה הרובץ לו פה על האבנים ואינו הולך אל השדה, אל היער, שם יכול היה לחיות מאושר וחופשי לנפשו. נראה שגם הוא גם הכלב נשארים בחצר מאותה הסיבה עצמה: רגילים הם בחיי עבדות, רגילים לשאת בעול..." (בתוך 'פריחה שנתאחרה - הסיפור שלוש שנים עמ' 141).
* הציטוט הוא מתוך הספר 'פריחה שנתאחרה' של צ'כוב בהוצאת עם עובד (קישור: http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=98555). בתוך הספר יש ארבעה סיפורים, אחד מהם נקרא 'שלוש שנים', והציטוט לקוח מתוכו, בעמ' 141 (בנוסף יש בספר את הסיפורים 'פריחה שנתאחרה' 'ממלכת נשים' ו'מעשה משעמם').
ציטוט מגב הספר: "ארבעה סיפורי מופת של הסופר הגדול, החושף את חולשות הטבע האנושי ואת מצוקתו הקיומית של האדם מתוך התבוננות מפוכחת נטולת-אשליות ואפילו אכזרית מעט, אך רוויה הומור וחכמה. הכמיהה לאושר שכמו נמצא בהישג יד, ואף על פי כן הוא מוחמץ תמיד, עומדת במרכז ארבעה הסיפורים
