"איך את מרגישה?"
"ריקנית"
----
עוד לא עבר שבוע מאז שאיישתי את החדר עם הפרקט בדירת שלושת החדרים בהרצל 62, ואני כבר רוצה להגיע לשורה הסופית.
האם האשה שישנה במיטה שלי היא אדם שלם וחיוני, או שבור ומקרטע, שכל הפעולות הם פלסטרים על פלסטרים? האם יש כזה דבר בן אדם שלם? ואם לא - מה המקבילה הכי קרובה אליו שאני צריכה לשאוף לו.
אני מסתכלת במראה ומחייכת - זה נחשב להמון. אני אוכלת 3 ארוחות (כן בסדר לפעמים 4 איף שחררו מה אתם הדיאטנית שלי) ביתיות ביום, ועושה כלים. כמה זמן הפסאדה הזו תמשך? באיזה שלב אשבר ואשקע ואמעך ואחזור למצב הטבעי הדוחה שלי?
ואולי המצב הדוחה הוא הזמני? ומי בכלל אמר שיש ברירת מחדל.
-----
סיפרתי לחברה מהלימודים על כל עניין החוסר מונגמיה, אז היא שאלה "אבל זה לא נמאס מתישהו?", וזה יכול להמאס כשמגדירים מונגמיה בתור ברירת המחדל, ובכלל, אם יש משהו שכולם יודעים זה שמונגמיה נמאסת מאוד מהר.
-----
הגישה של המעגל החברתי הקרוב אלי על חוסר מונגמיה משפיע על הדימוי העצמי שלי. מביך ככל שיהיה - זו האמת. כל לילה שאני מעבירה עם מישהו הופך ל"ואת חושבת שהוא רוצה יותר?", ועל כל שם חדש שהן שומעות זה מיד "הוא רווק או נשוי?". ונמאס לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר, ונמאס לי לדעת שאני לא צריכה להרגיש לא בסדר. אבל זה נגרר ונשאר. ואני לוקחת כל שיחה עם אי-מונוגמיים בתור נחמות. להרגיש שפויה. הגיונית.
כל כך נוח לי לא להיות של אף אחד - אבל מה אם לא? מה אם הן רואות את מה שאני לא רואה בעצמי? כמו האנשים שמשקרים לעצמם וצועקים את זה בין השורות? מה אם הן יותר טובות בלקרוא בין השורות שלי ממני? אני באמת מאושרת כרגע?
ומה אם אני אכתוב על זה עוד מיליון ואחד פוסטים ואחד מהם יעזור לי להרגע? בטח שכן.
