אין כמו היום הראשון של המחזור כדי לדבר רעות על עצמך.
הסובייטית היתה אצלי אתמול, וישבה בסלון עם ההורים שלי לשתות תה ולראות חדשות. לאמא שלי יש נטיה ללעוג לי ליד חברים שלי, היא חושבת שזה יותר מצחיק ככה. פעם הייתי נעלבת, עד שקלטתי שגם אני עושה לה את זה ליד חברים, ומאז אני מבליגה. כי אי אפשר לתקן אנשים. אז דיברנו קצת על זה שאנשים לא מושלמים ואמא שלי אמרה "את בטוח לא מושלמת" - שזה, בתכלס, ה"אני אוהבת אותך" של אשכנזים. ואז הסובייטית נכנסה ואמרה "כן, זה בטוח", ואמא שלי הוסיפה על זה "אני אמנם רק שיפוטית, אבל את גם צדקנית", ועם כמה שזה אולי יישמע לכם קודר, זה לא, זה חוש ההומור שיש לנו בבית. כזה שתמיד קצת כן מדי. ואז הסובייטית הסכימה איתה ברצינות יתרה שאפילו אמא שלי אמרה "וואו, זה היה בצחוק".
ואני ממשיכה לתהות למה לעזאזל החברה הכי טובה שלי שונאת אותי ואני שונאת אותה בחזרה. אתם שונאים את החברים הכי טובים שלכם? מעניין אם היא שונאת אותי או שהיא רק מביעה את זה ככה?
צדקנות זו התכונה השלילית הכי גדולה שלי, וכנראה גם התכונה האהובה עלי. כי כל הרעיון בצדקנות זה להרגיש עליונות מוסרית, ואיזה כיף זה להרגיש עליונות מוסרית? שאתה יכול להרגיש שאתה הכי חכם, הכי נכון, הכי יודע מכולם. ואתם יודעים מה? כולם כאלה. פשוט לא כולם מספיק רהוטים כדי להראות את זה, או חסרי המודעות העצמית כדי להודות בזה. סמכו עלי, אני יודעת. אתם חושבים שיש אנשים לא צדקנים בעולם? שיש אנשים שמסתובבים בעולם ומאמינים שהדעה שלהם היא בעלת אותה חשיבות כמו שאר הדעות בעולם? שהם מפרטים את דעותם הפוליטית, ובאמת מאמינים ביכולת שלהם לטעות תוך כדי? שמקבלים את הרעיון שכל דעה אינה נוצרת יש מאין, אלא מגודלת בתוך סביבה מסוימת שמטפחת צורה חשיבה מסוימת שיולדת רעיון, ושכל מי שמסתכל מפריזמה אחרת יכול ליצור רעיונות שונים לחלוטין? אני בטוח לא מקבלת את זה.
כדי לנטרל את הצדקנות שלי התחלתי להוסיף לעצמי דיסקליימרים. כי כשאני מדברת אני תמיד בטוחה שאני צודקת. בחיי. שטף המילים שנשפך לי מהפה יכול לשקף כזה בטחון עצמי, כאילו יש אחריו ידע אינסופי, מלא בעובדות שיתמוך בכל הגיג מטופש שנפלט לאוויר העולם. ולכן התחלתי להגיד אחרי כל דבר שאני לא בטוחה בו במאה אחוז "אבל יכול להיות שדיברתי שטויות עד עכשיו", ואנשים הרבה פעמים צוחקים, כי זה תמיד מגיע בניגוד מוחלט לטון שקדם לו. אבל זה מה יש.
אני רוצה לרפא כל תכונה רעה שיש לי. אני מקבלת בלב שלם את הפגמים שלי, אני יודעת שבן אדם מושלם זה קונספט שלא קיים. אני יודעת שאני משתדלת. אני יודעת שהמודעות העצמית שלי נכנסת לפעולה כל פעם שאני רואה שבן אדם נפגע מהמעשים שלי, מהצדקנות והטרחנות שלי. אני יודעת שאני לא יכולה להמנע מלפגוע באנשים בסביבה שלי, פשוט כי ככה, כי אלו החיים, כי shit happens. וזה מבאס לגלות שחברה כל כך טובה שלי מרגישה את התכונה השלילית שלי בכזו עוצמה.
