מילים מילים ועוד מילים

הייתה פעם נשלטת/שפחה/כלבה/זונה/ או כל כינוי שיבחר השולט/האדון/המאלף/המאסטר
אני אבחר (ולא מתוך העדפה, סתם כך, הימרתי וזה מה שיצא) באדון ושפחה.

אז לאחר הקדמה משעממת נמשיך.

הייתה פעם שפחה נשלטת ע"י אדון, עריץ אמיתי ולא פחות הוא היה מאוהב בעצמו.
השפחה שירתה אותו בנאמנות ועשתה כל מה שרק יצא משפתיו.
היא עשתה זאת במסירות ולעולם לא היו טענות בפיה.

היא הוכתה וחייכה, היא הושפלה וחייכה, היא נהנתה ממערכת היחסים הזו שמילתה אותה באנרגיה
שרק אדונה הצליח לפרוק.
לא פעם כשהיה 'מטפל בה' היא הייתה מביטה בפניו בהחבא והייתה מבחינה בחיוכו הסדיסטי והיא הייתה מתמוגגת שהיא הגורם לכך.
הוא שלט תחילה על מוחה, הוא לאט לאט הנחה אותה כיצד ואיך עד שעבר לגור בראשה.
אח"כ בנה נחלה בנשמתה.
ולבסוף כבש את גופה והיא הפכה לרכושו האישי, הוא עשה בה כל שחפץ.
היא הייתה שלו והוא שלט בכולה כמעט. והיא אהבה זאת בכל ליבה, היא הרגישה שתמו חיפושיה והינה מצאה את יעודה בחיים,,, לשרת אותו, להיות לו.

יום אחד נשבר ליבה של השפחה המסורה, היא התאהבה באדונה.
היא החליטה על דעת עצמה ומבלי שיבקש לתת לו גם את ליבה, לא הייתה מאושרת ממנה בעולם.
היא לא רצתה לשמור את אושרה לעצמה וסיפרה לו.

תגובתו הייתה מלחמת אלים חיים.
הוא כעס ושאג, הוא החטיף, הוא פגע ועלב.
"באיזו זכות טיפשה ארורה, באיזו זכות?".
היא הרגישה את השמיים נופלים עליה וכבים.
הוא הפנה אליה את גבו וסימן באצבע מושטת לעבר הדלת.
"לעולם אל תחזרי" היה המשפט האחרון ששמעה מפי אלוהיה.
היא העדיפה למות.
היא לא ידעה כיצד הגיעה לביתה, היא נכנסה לחדרה, פשטה את בגדיה, ליטפה את גופה שהיה שייך לו, לקחה את החולצה שנתן לה פעם על מנת שתרגיש אותו גם כשאינו לצידה.
חיבקה אותה, נשמה אותה לתוך נישמתה, ורצתה את נפשה למות.


כל חטאה היה שהתאהבה באדונה.