מהתחלה היא הייתה הססנית חסרת בטחון. שכנעתי אותה להפגש היא נעתרה.
הגעתי. היא הייתה שם. נבוכה וביישנית. בדיוק החומר אותו חיפשתי. החומר ממנו ניתן להרכיב נשלטת מושלמת.
אך יחד עם זאת היה בה משהו מתריס, היא לא מיהרה להשפיל מבט אך כשהשפילה זה היה אחרי כאב.
תחינותיה נשמעו כצליל מלאכים. דמעותיה היו מבורכות ומספקות כטיפות גשם אחרי בצורת ארוכת שנים.
היא השתוקקה לרצות אותי, היא כאבה את הנאתי ונהנתה.
היא שתקה כשהתבקשה, היא גנחה בהסכמה, היא זזה, נשמה,פעמה רק בהוראתי.
הייתי מאושר. חיוך השטן שלי סופסוף נגע בעיני.
היא הייתה מקסימה, התאהבתי.
לפני שירדה מהרכב לחשה :"לפעמים פנטזיה צריכה להישאר בגדר פנטזיה".
פעם ראשונה בחיי נותרתי ללא מילים. לראשונה בחיי לא ידעתי איך לנשום בכוחות עצמי.
תעתועי השליטה.
לראשונה בחיי תהיתי בידי מי נמצא הכח. השולט/ת או הנשלט/ת.
הערת המחבר :"אני מתאהב מהר. אני מכור לרגש. אם איני מקבל את כולך טוטאל. אני מוותר.
אני לא יכול לכאוב אותך עוד פעם"...
