הוא לא היה מושלם, הוא גם לא היה ממש שפוי,
אבל עיניה הסומות מהערצה ראו אחרת,
כשהתקרבה אליו היא נרעדה, הוא שידר יראת כבוד.
היא הביטה בפני האל המפוסלות, בגופו החטוב והיא חייכה לעצמה.
היא הרגישה שנשמתה מצאה את פתחו של גן עדן.
היא הביטה בו והרגישה שמצאה את האל שלה.
הוא זה שנטל את ידה הרועדת בידו החזקה והאיתנה והוביל אותה פנימה למקדשו שלו.
שם תתעתד לעובדו כל חייה.
כל שרצתה מעתה היה לשרת את האל הפרטי שלה.
לכבד, להוקיר, לאהוב ולהודות לו על שהתיר לה את כל אלה.
עתה הרגישה כי תמו חיפושיה.
מסעה הארוך, הכואב והמפרך הגיע אל קיצו.
נשמתה המיוסרת מצאה את תאומתה.
היא תלתה את נעלי המסע הבלויות מנדודיה ונעלה נעליים נוחות.
תמו נדודיה, סבלה האחד הגיע אל קיצו סבלה האחר רק אחל.
היא הגיעה למקדשו של האל ושם בפנים הוא המתין.
קצת מטורף, קצת בלתי צפוי אבל זה היה מה שחיפשה.
את האחד שיעשה ממנה שלמה,
את זה שיאחה את כל שבריה.
את זה שייתן לה את השקט הקטן בכל הרעש הגדול.
זה שבכל הכאוס של החיים בכלל ושל חייה בפרט
יעזור לה למצוא את עצמה.
את עצמה שאבדה בעברה.
אני מעריצה אותך אתה האחד.