הרגע הזה שאת מביטה בעיניו ומבינה שזה הנוף אותו חיפשת כל חייך.
הרגע שהוא מנשק אותך בחוזקה ובעוצמה מותיר אותך חסרת נשימה ואת מבינה שלא אכפת לך להחנק.
הרגע שאת מניחה את הראש שלך על לוח ליבו ומבינה שזה המקום בו את רוצה לחשוב.
הרגע שאת מתפשטת מולו לראשונה ורואה את מבטו המעריץ ומבינה פתאום כמה את מיוחדת.
הרגע הזה שאת שוכבת על גבך ומפוסקת ממתינה השד יודע למה אבל מבינה שההמתנה משתלמת.
הרגע המחשמל הזה כשהאיבר הזקור שלו עומד קרוב לנשיותך המשתוקקת אבל הוא לא נוגע נוצרת תחושה מחשמלת שיכולה להאיר את תל אביב וחיפה גם יחד ואת מבינה שאסור לך להאיץ ברגע.
הרגע הזה שהוא גומר בזכותך והחיוך המסופק שלו לא מותיר ספק לגבי האושר שלו ואת מבינה פתאום שיש לך את הכח לתת.
הרגע הזה שנוחתת סטירה על פניך ואת מבינה שהכאב נעים.
הרגע שהוא מלטף את גופך לאורכו ואת מבינה שזה מגע המשי הממכר שיש.
הרגע שאת מתאהבת בו והוא בך ואת מבינה שסופסוף הגעת הבייתה.
הרגע הנורא הזה. זה שגורם לנשימתך להעצר. ללבך לרצות לחדול מלפעום. לראותיך לחדול מלנשום. לדמך לקפוא בעורקייך. לעולם לעצור את סיבובו, הרגע שאת שואלת את עצמך אם כדאי היה להתמסר טוטאלית ולהתאהב באחר יותר מאשר בעצמך ואת מבינה שאין לך תשובה החלטית.
הרגע המפחיד הזה שאת חוששת ממנו שיום אחד זה יגמר. את הרגע הזה את לא מבינה ואת גם לא מנסה.
מוקדש לך דון.