מילים שמנסות לגעת...בנשמה

ימים לא פשוטים עוברים עליי. צריכה לקבל החלטות משנות חיים. החלטות שבסופו של תהליך אמצא את עצמי במקום שהכי ראוי לי, במקום שמשם הדרך למעלה סלולה לפיסגה, לאושר, להרגשה שתיתן לי להבין עד כמה חוזקה יש בי, עד כמה היכולות המעשיות היחודיות רק לי מקבלות תוקף ומעמד. והוא, הוא שם, איתי, בכל צעד, בכל החלטה. והוא, הוא נותן לי להרגיש את חוזקתי מחוזקו. והוא, הוא נותן לי להבין עד כמה אני עטופה בו ויכולה לסמוך. זה הריי לא פשוט ולא קל לתת למישהו את הנשמה ולהבין שהיא שמורה על ידו כשלו.מורכב ולא בלתי אפשרי. הדרך אל האושר והשקט הנפשי שלי רצופה בהמון מחשבה, בהמון תהיות ובעיקר בהמון אני שיודעת שברגע שההחלטה נפלה לא אעצור באדום, אין ברקסים. עכשיו זו אני ורק אני מועצמת בעצמי.... ובך. 

בשבילך

תמיד

שוטפת כלים לפני הכנסתם למדיח. לפתע מגלה שכולי מוצפת מפלים נשפכים וניגרים עליי. מסתכלת למטה, מוצפת!  ולא, לא מהמקומות הנכונים לצערי. אחת ההברגות של הסיפון נשברה לה לפתע. מה עושים?  מזעיקים את הנסיך שיבדוק(ליתר דיוק מי שעושה את כל התיקונים בבית זו אני, למלכה זהב יש ידיי זהב). אז היום קניתי את החלק שנשבר ושוב הכל מוצף הפעם לתוך הכיור. ובקשר למוצפת מהמקומות הנכונים.... שם הכל עובד מעולה. יש לי הוכחות חותכות ממנו...ושוב אני מוצפת.. פולניה נרגנת אסור לה לדחות סיפוקים אחרת הגפילטעפיש יצא מלוח יותר מים המלח. הנה אמרתי. שמעת?? 

סוף שבוע מדהים ומיוחד. זה התחיל בשישי בערב, לילה. שליטה ברכות. הוא נתן לי לגעת בו, אחרת מדוייקת. עוצמתית ורכה בו זמנית. קשור, מכוסה עיניים ומתמסר לתחושות החדשות כששמסר לי את את השליטה לידיי.בשקט,כמעט ללא מילים עם רגעים של קבלה ונתינה מתוך הבנה שהקשר ביננו הביא אותו, אותי לעוצמות אחרות ביננו. ואז, בסיום, אחריי שיחה ארוכה תוך כדיי חיבוק עוטף נולדה ההבנה שגם עם החשש הכי גדול וגם כשיוצאים לרגע מאזור הנוחות בסופו של יום החיבוק, התשוקה,החברות, נשארת. איתנה מתמיד.  יום שבת, זה לפוסט אחר. 

מחר הוא יתן לי אותו בדיוק כמו שהוא רוצה שאתן לו את עצמי. מחר הוא יבין את עוצמת הנתינה והקבלה. כחומר ביד היוצרת הוא יהייה,מלא בי ובו נוסק לגבהים אחרים בלתי מוכרים. טובל בתוך תשוקתו הבוערת, מכיל ומוכל בדרכו שלו את עצמו. ומחר כשהרעם ירעם והברק יאיר את גופו המסומן רצונו לפתע ידכך וכל כולו יתרכז בהלמות ליבו. מחר. רק מחר. ואולי גם מחרתיים. 

רוצה את ליבי הולם לקראתך. בנתיים מה שהלם בי זה פטישים בראש לא משהו ששניי דקסמול לא יפתרו. 

כבר זמן מה אני מבלה איתם, המשפחה האחרת שלי. משפחה מיוחדת. כבר זמן מה שהם הכניסו אותי לביתם, לליבם. משפחה שכזו, אהובה ומאושרת. הרגשתי את השמחה, הרגשתי את קבלתם אותי אלייהם. ואני, אני ישר התאהבתי בהם. השיחות, המטעמים, הריחות ובעיקר ההרגשה הנפלאה הזו של הביחד. המשפחה האחרת שלי. ואתה, אתה נתת לי להיות בראש וראשונה אני, אשה עם כל המשתמע מכך. נתת לי את התחושה שאתה מאושר איתי, איתנו, ביחד. ובשיחות ביננו הרבות, ובאינטרקציה שהייתה מדהימה נתת לי להרגיש שאני שייכת, מיוחדת, מאושרת. עד ש... עד שהחלטת לרעות ולראות הבשדות זרים. אמרת:  אני חייב, רוצה, צריך חוויות חדשות. חייב, צריך, רוצה לטעום מהכל ושזה אומר טטעמים ריחות נשים ועוד נשים והרבה נשים.והמשפחה האחרת אהובתי ואתה נשארת בגדר תעלומה. לא מסוגל לאהוב, לא מסוגל להרגיש מעבר לעצמך בלבד. ולא משנה עד כמה, ולא משנה איך הכל חסום אצלך בלב, אין נכנס, אין יוצא. וברגע ההוא שאמרת במילים מאד מפורשות וחד משמעיות שאתה מתכנן לפרוש כנפייך על הקורבן הבא וזו שאחרייה נטשתי. וויתרתי, התפוגגתי. אמרת ברחתי, עניתי הלכתי לי עם גב זקוף בידיעה מאד מושכלת והגיונית שאני ה- אשה ולא האחרת. ולכם משפחתי האחרת אתם בליבי לתמיד. ואתה....למילים שלי כבר אין משמעות לגביי אתה. 

נפתחה ההרשמה.אם אתה גבר מיוחד וחד שחיבוק לא מרתיע אותו, אם אתה גבר שלמילים שלו יש משמעות אמיתית וכנה, אם אתה גבר שמסוגל ויכול להכיל ולעטוף,אם אתה גבר שיודע לתת משמעות למילה אשה, אם אתה גבר שמוכן להיות מוצף ברגשות של נתינה ואהבה, אם אתה גבר שלא פוחד  מהביחד, אם אתה גבר שיצר ההרפתקאה והחיוך בוערים בעצמותיו, אם אתה גבר שיודע שאין שלמות בעולם ויודע לקבל גם את זה, אם אתה גבר שמילים ומנגינות מתחוללות בראשו וכמהה לשיר אותם בשניים, אם אתה גבר, איש שמה שמניע אותו הן הנגיעות הקטנות והגדולות גם יחד, אם אתה גבר שכל רצונו הוא להיות עם אשה לעיתים צוחקת, לעיתים בוכה ויודעת משהו על העולם הזה....... מזמן. 

יש אנשים שצריכים סביבם הרבה אנשים כדיי שירגישו חיים. יש אנשים שצריכים לחוות חוויות מיניות משמע לשכב עם כמה שיותר כדיי שירגישו את גבריותם או נשים, נשיותן. והם חושבים שכל המרבה הריי זה משובח. מצויין. אס למה בסופו של יום הם תמיד חוזרים הביתה?  למה בסופו של יום כשהם מבינים שבעצם  תפסת מרובה לא תפסת זה הוא לא רק משפט אלא החיים עצמם ולמרות זאת הם שוב נכנסים לאותו סיחרור? כי המאצ'ואיזם בוער בעורקם כי הם צריכים להוכיח לסביבה עד כמה הם גדולים חכמים ומאושרים. הריי בסופו של דבר מה שחשובה היא ההרגשה הפנימית העצמית, החיבוק והחיבור והסביבה נעלמת שסוגרים את הדלת.