החלטות

פעמים רבות נשאלתי ע"י שפחותיי, אם אין בי צד נשלט, צד שהוא ההפך מהאישיות הדומיננטית שלי בעולם הBDSM ומחוצה לו.
התשובה האוטומטית שהיתה מונחת על לשוני ללא היסוס היתה, כי אין בי צד כזה ושככל הנראה מדובר במניפולציה לערער את בטחוני באמונה העצמית שלי.
לאחר חשיבה של כמה שניות עניתי, ש"הנשלטות" שלי ושל שולטים בכלל לפי דעתי, באה לידי ביטוי כשאנחנו מאוהבים. אז הרבה מההגנות יורדות והקשיחות
לעיתים גם מפנה את מקומה לרכות מפתיעה. לכאורה תשובה מובנת והגיונית אולי אף קלישאתית וקיטשית, אך כשעניתי אותה ידעתי שהיא באה מתוך כל קשרי
אהבה שהיו לי עם שפחותיי.

הרי אחרי הכל, מהו "אפטר קייר" אמיתי אם לא גילוי עמוק של רגש. הרבה נשלטות יכולות להעיד ש"אפטר קייר" איננו יכול להיחשב ככזה אם לא נעשה בכוונה
אמיתית מצד השולט ולא רק בתור כורח או להראות רחמנות גרידא. זוהי שבירת ה"דיסטנס" בין השפחה לאדון שלה. אולם תמיד יש רצון מצד השולט לשמור תמיד
על הקשיחות שלו בשליטה, כדי להזכיר את קיום אדנותו ומאידך רצון מצד השיפחה לראות מולה את האדון הקשוח וחסר הרחמים שלה מרבית הזמן, כפי שהיא מפנטזת עליו.
ככלות הכל האדון הוא הצד המאופק, הסטואי , המושך והמסתורי ואילו השפחה היא זו שזוכה במותרות להיות בסערת רגשות או להביע רגש זה או אחר בצורה גלויה.
מה קורה אם כן כשהיוצרות מתהפכות?

לבטח תאמרו שגילוי רגשות מצד האדון והסרת ההגנות שלו היא דבר טוב ונפלא, אמיתי.
אך האם גם אז האדון והשפחה יהיו אותו הדבר במבנה יחסיהם? האם אין פה ניפוץ של האשליה?

אם כך הרי לכם סוגיה מעניינת בה ניתן להשוות מרקם יחסים זה למחול חרבות בה גם נוטלים חלק השולט והנשלטת. אינני רוצה שתחשבו כי אני כותב את המילים הללו
על סוגייה זו בצורה בקורתית. אני מציג את נקודת המבט הטהורה שלי מראות עיניי ומנקיון מחשבותיי.
דעתי היא שכשאנו מצויים במחול זה מרצוננו הכן, אנחנו חותכים ונחתכים כדי לחוש את עצמנו. זהו מאבק הכוחות שמצד אחד מתיש אותנו אך גם מחייב אותנו
לא להתפשר על האישיות שאנו מקרינים אחד כלפי השניה. להיות נאמנים לעצמינו, להיות בזוגיות שלכאורה נחשבת רדיקלי ובלתי אפשרית אך רק היא מספקת את יצרינו.