|
|
|
פירוט מילולי יש תמיד בפוסטים של הבלוג...
בקצרה,
שבת סשן עם הגורה וחגורת חנק,
ראשון אנאלי,
שני הדום במשחק של באר שבע-ביתר,
שלישי משימת שיוך בעבודה,
רביעי משימה עם היד הנגדית,
חמישי דאנג'ן,
שישי ארוחת ערב לרגליו.
לפני כ48 שעות חווינו משהו קשה מאוד. הייתה לי התמוטטות שכל עולמי קרס עליי, מספר לא מבוטל של דברים השתבשו, צעקתי עליו, דיברתי בצורה מאוד קשה, כתבתי ועניתי לו באחד המשפטים הלא סבירים לענות לא רק לאדוני אלא גם לבעלי, לבן הזוג שלי, "אל תדבר איתי ואל תפנה אליי עד ש..."
הוא נסוג, ואני סגרתי את עצמי פנימה. ניסיתי להיאחז במה שיכול להיות, אבל הדרך שבה ניסה להחזיר אותי לא הייתה מה שהייתי צריכה. הוא קרא לי חזרה ואני רק הייתי צריכה את החיבוק, האישרור הצורל העז בלדעת שאני בסדר. אבל זה לא עבד מספיק טוב, וכחלק מדינאמיקה ארוכת שנים כל בדסמיסט יודע שצרכים זה דבר משתנה, יש פעמים שאזדקק לאישרורים, ליטופים, כלבה טובה, אני גאה בך אל מול הפעמים שסטירה אחת תאפס אותי ותחזיר את נשימתי לקצב הנדרש.
עם זאת ולמרות בכאב והקושי לאחר האירוע אדוני ביקש במקום לשקוע בכאב לשים הכול בצד ולהתחיל את הלילה מחדש, עם התחלה נקייה. עם רצון להתחדשות, לראשונה בדינאמיקה שלנו הלכנו לדאנגן, והחוויה הייתה טובה סך הכל נהניתי. פגשתי פרצופים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ייתכן שאף חלק מהפרצופים זיהו אותי למרות שעברתי טרנספורמציה עמוקה גם מבחינת מהות וגל מבחינת מראה, עבר עשור וחצי וכמעט ולא נשאר זכר ללונה. היום, אני אינדיגו.
ניסיתי לשמח את אדוני, ללכת אחריו, להשפיל מבטי, לשבת לרגליו, ללחוש לאוזנו, לבקש את פורקנו. כחלק מהניסיון שלי אף לקחתי אותו לחנות, ניסיתי לגרום לו להרגיש נוח ומצוייד, כי כשאני מרגישה מצויידת ובטוחה בכלים שלי אני מרגישה יותר בטוחה בעצמי. אך יש לנו הכל מהכל בבית, מה הטעם לרכוש עוד שיכפולים של אותם אביזרים, אז הוא אמר שאין צורך, שיש לו מספיק: יד, חגורה ושרשרת מתכת. אמנם אני הזנב על ארבע אחריו, חלק מהזמן זחלתי, כרעתי על ברכיי ישבתי לבין רגליו ועם זאת הרגשתי את האחריות שלי כלפיו, את הרצון שלי לדאוג לו לגרום לו להרגיש בנוח ושלם עם הסיטואציה. כי אני האקסהיביציוניסטית מבינינו. בעודי שרועה בין רגליו, צופה בסשנים יפייפים של אנשים שחלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, כולל הפרפורמרים בבמות שוב נתקפתי בכמיהה שהוא יראה אותי, יראה את המאמץ שלי ויוכל להרגיש אותי נוכחת באמת. שינסתי את כתפיי ברכיי ומחשבותי, מתחתי את ידיי אחורה כשם שהן אזוקות מאחורי גבי. הלכתי מורמת מעם, כלבתו שלו, גבי זקוף, הרצועה שלי לידיו, הקולר החרוט עם שמו על צווארי ואני, גאה. או לפחות מנסה להרגיש שוב את הגאווה ואת תחושת השייכות שלו. מעורפלת מתחושת השייכות, מהמיינדפאק האולטימטיבי של להיות בחוץ בפומבי לראשונה לרגלי אדוני, חצי עירומה והעירום אינו מענייני התחננתי להצלפה. רק תכופף אותי ותחוש אותי, התחננתי לאדוני. אך נעניתי בסירוב שכן הרחבה המרכזית מרכזית לו מידיי והוא מעדיף שנרד למבוך.
כאן, בתוך כל הכאב, נוכחותה של הקרינה התחילה להרגיש לי ממשית. בתחילה היא הייתה חדה, כמעט מכרסמת מבפנים, כמו אור רעיל שמזכיר לי עד כמה אני פגיעה, עד כמה הכמיהה שלי אליו לא מקבלת מענה. הקרינה הרעילה סובבת אותי, לוחצת על כל העצבים הרגשיים שלי, מזכירה לי כל תחינה שלא נענתה, כל רגע שבו רציתי שהוא יראה אותי באמת.
ניסיתי לדחוק אותה הצידה, רקדתי, ישבתי מתחת לרגליו, ישבתי ביניהן, הוצגתי כרכוש, בין הבודדות ואולי באמת היחידה במועדון לרגלי אדונה קשורה ומוחזקת ברצועה, נשלטת, מעט נזופה אבל לא נשברת. הייתי יפה, הייתי מאושרת, קרנתי, שמחתי לפגוש אנשים, אבל הרגשתי באותה נשימה עצובה.
השעה 2 לפנות בוקר, מדרגה אחר מדרגה, המשכתי מובלת על ידו למחשכים אפלים, כוכים קטנים ומרובעים של פינות חשוכות כמו תאי שירותים קטנטנים ללא אסלות קיבלו את פנינו, המקום היה צפוף מדי, חם מידיי, ייתכן כי הזעתי מהאלכוהול שזרם בדמי, מההתרגשות או מחום האימיים שסרר שם. אך הבנתי כי קטן מדי בשבילי ובשביל אדוני, התמקמנו ליד המיטה, המזרון לא עניין אותנו כלל, אני פה לחטוף, לחטוף היטב ולהתאפס, אחזתיצבשלשלאות ממעלה הקיר, הגשתי את אחוריי ונשענתי על הקיר מולי כאשר המיטה מימיני. כל תנועה דרשה ריכוז מדויק, חלקן פגעו במקומות המדוייקים וגררו ממני אנחות לא שקטות, אני וואקלית יש שיאמרו. חלקן, פספסו מילימטר את המקומות הלא מומלצים אך בשל מגבלת המיקות התמקד אדוני רק בצד ימין שלי, בירך האחורית התחתונה. לקחתי וספגתי בגאווה את כל מה שהגיע אליי, המשכתי לחטוף כל פעם עם משהו אחר, יד, חגורה, שרשרת ברזל, אך הרגשתי שאני מאכזבת אותו. כל הצלפה הזיזה אותי ממקומי באי נוחות, כמו מצפה לשמוע את מילות הקסם, אני גאה בך, כלבה טובה, מצויינת, שיחזקו את שוריי ויהפכוני לחלק מהקיר כך שלא אוכל לזוז. אך אדוני ציין באיום, אם תמשיכי נעלה למעלה, או שתרצי למשיך פה? וההצלפות המשיכו, יבבתי, נאנקתי ושפשפתי את המקום החם, אבל כל מה שייחלתי לו, מילה אחת שתראה לי שאני עושה אותו גאה. המילים, המחמאות, החיזוקים, האישרורים אפילו הליטופון הקטן בראש של כלבה טובה, לא הגיעו, והאכזבה חנקה אותי מבפנים.
נחנקתי, התחננתי למשהו לשתות, הוא הציע את הרוק שלו, דבר שהייתי מקבלת בחירמון ואהבה בכל סיטואציה בה אני טובה, משמחת, מהווה גאווה, אבל פה, אני לא ראויה, אני לא יכולה לספוג את זה, לקבל את זה.
כשהכל נגמר, יצאנו חזרה לרכב, ציפיתי לאישור, למבט, למילים שיאמרו שהוא רואה את כל מה שהחזקתי, את המאמץ, את ההקרבה… אך הן לא הגיעו, והאכזבה התעצמה. הקרינה הפכה כבדת משקל, דחפה אותי פנימה, חונקת ומזכירה לי עד כמה אני תלויה בו עד כמה הוא האוויר שלי בחיים ומי אני מלבדו? מיהרתי לגרד את בגדי העולם ממני, להתעטף בפיגמה פרוותית וקטיפתית ולעצום עיניי באוטו, רגע לפני, ניסיתי לשלוף אישור לקבל נשיקה של גאווה, של כלבה טובה. אך דבר לא הגיע, מךבד מספר מילים שהרגישו ריקות ולא מלאות רגש כפי שאני רגילה לקבל מאדוני. עצמתי עיניים וישנתי כל הדרך הביתה.
אחר כך הגעתי לילדים, והבוקר עבד רגיל איתם, אך בתוך כל החיוך והטקסים הרגשתי את הפגיעות שלי, הכעסים הגיחו בין לבין, חוסר הסבלנות גירד את המגע העדין שהתאמצתי להמשיך לסחוב. כחלק מהנהלים והטקסים שלנו עליי לבצע בכל ערב ובכל בוקר טקס קבוע של כריעה על ברכיי והוקרה והודייה עליו שלקח אותי, שכולי שלו, מחשבותיי, רצונותיי וגופי. בעודי מבצעת הוא חיזק אותי בדרכו שלו נתן ליטוף קל והמשיך לסדר הבוקר. מעט אחרי לקח אותי לשירותים לשימוש של בוקר, זיין אותי מעל האסלה, מילה את פי בשרע והמשיך לארגן את הילדים לגנים. נותרתי ריקה, מצפה, כמהה, אבל המילים שחיכיתי להן לא הגיעו, והתחושה של חוסר המענה החריפה את הכמיהה, את התחינה הפנימית, את הכאב, רציתי שהוא יראה אותי, יראה את הסבל שלי, את ההקרבה שלי, את המאמץ שאני משקיעה. כעסתי. דרשתי שישאר לישון בבית ולקחתי את הילדים לבד לפיזורים בגנים, ביקשתי ממנו להישאר ולנוח, לעשות סדר בעצמו וברצונות שלו מולי, כתבתי לו את כולי ככה, חשופה, עירומה כשם משילה את עורי על מנת להיות אפילו חשופה יותר. כתבתי לו את כל התחושות שלי, את כל התחינה והכמיהה. הוא ענה את מה שהיה צריך, אמר שהוא יפיק מסקנות ויהיה טוב יותר כי הוא יודע שאני זקוקה לזה. אך האכזבה, הכאב, ההיעדר המילים נשארו בי, חרוטים בלב, התחננתי שישים הכל בצד, שנתאפס חזרה ונמחק הכל מהרגע שאסיים לעבוד ואחזור הביתה.
נכנסתי הביתה, בשקט, הבאתי לאדוני את הקפה שביקש. אדוני ישן והשלים את השעות הקשות שכמהנו להן, ליטפתי את גופו החם מהשינה בעותי כורעת על ברכיי בצמוד למיטה. אט אט התעורר אדוני, לחשתי לו שהבאתי לו קפה ושהגיע הזמן לקום. ושם. בעיניים המותשות החצי מתעוררות שוב ראיתי אותו, את אדוני שחזר אליי.
תודה אדוני על הזכות להיות שלך.
פעם ראשונה לדאנג'ן מי שמזהה מוזמן לבוא לומר שלום. אני לרוב על הרצפה לרגלי אדוני 😏 עם הקולר הורוד המהמם שלי
עכשיו כששיחררת את היד שנאחזתי בה בכל כוחותי האחרונים,
מי יחכה לי בקצה התהום?
מי יהיה שם לתפוס את השברים?
הרוח על הגג חותכת. קרה, יבשה, נוגעת בעור החשוף כמו תזכורת לכך שאני עוד כאן, שאני עדיין מסוגלת להרגיש. הרעש למטה עוד מתנהל לאט לאט, אבל נוכח בעוצמה שחותכת בי ובאורות שמסנוורים אותי. הכול רחוק, כמעט שקט, אבל בתוכי הסערה לא נרגעת. הערפל שוב שם, סמיך, מתערבל עם הרוח.
אני עומדת, מביטה בקצה, אני על הגג, לא כי אני באמת רוצה לעזוב, אלא כי אני מחפשת סוף. מקום שבו המחשבות יפסיקו לרוץ, שבו הכאב יפסיק ללחוץ לי על בית החזה. הראש לוחש לי שזה לא משנה, שהעולם ימשיך גם בלעדיי, אבל הלב שכבר אינו שלי אלא שלו מתעקש. הוא פועם חזק מדי, מזכיר שאני חיה, שאני שייכת לו גם כשלא בא לי להיות. גם כשאני חושבת שאני רוצה את החופש לבחור, הוא יודע שאני לא יכולה להרשות אותו לעצמי. החופש הזה.
הידיים שלי רועדות, לא מפחד, אלא מעומס. הגוף מבקש מנוחה, הראש מבקש שקט וגם בשקט שעל הגג רחוק מהעולם המוח רועש, כמו מחפש לצאת מתוך הערפל שחונק אותו. אני נושמת. רק אוויר קר, שום פתרון. הערפל לא מתפזר, אבל לרגע אחד אני מרגישה איך הרוח מפנה אותו קצת, רק טיפה, כמו סדק באבן.
אני מביטה לשמיים, לא לתהום. אולי אני מחפשת משהו שיזכיר לי למה אני עוד כאן מבט, מגע, קול מוכר שאומר בשקט: תחזרי אליי. אני חולפת לידו והוא לוחש, חשבתי שבאת למשהו אחר, ואני נחנקת. רוצה לכרוע מולו, ליפול על ברכיי אבל עדיין לא מסוגלת לפרק את הכל ולאפשר לעצמי לקרוס.
סיפורנובמבר - ערפל
הערפל ירד בלי אזהרה. הוא לא עטף, הוא חנק, הוא היה סמיך כמו עשן של שריפה. הוא התפשט בכל מקום בתוכי, סמיך ועקשן, מערבל יחד אור חזק מדי, רחשים של סביב, רעשים של בחוץ, כל צליל שחותך לי את הנשמה. גם האור נעשה איום. כל מה שמסביב צורח עליי בלי מילים, ואני מנסה לנשום אבל האוויר לא נכנס, הוא נתקע, אני מנסה בכל כוחי להבין איך שוב הכול החליק לי מבין האצבעות. רגע אחד הייתי שלו, רגועה, נמסה לתוך המסגרת הברורה של השליטה שלו, הייתי שייכת, בטוחה, מוגנת וברגע הבא הכול התערפל. מילה אחת, טון אחד, טעות קטנה שהצטרפה לעוד טעויות שקורות אחת אחרי השניה והיא הרגישה כמו בגידה במבנה השברירי שבתוכי.
הרגשתי את זה בגוף, כמו רעש פנימי שמטלטל את העצמות. לא הייתה שם טעות בהזמנה של אוכל או בזימון של תור, או אפילו בצרחות של ילד שרק רוצה לשלוט בדבר הקטן ביותר בחייו, היה שם חוסר שליטה שלי, רעד שלא ידעתי להשתיק. אני יודעת שזה לא רציונלי, ובכל זאת זה כאילו מישהו משך ממני את הקרקע, בעט אותי לאוויר, מעבר לצוק, לתהום השחורה והאפלה. הדופק עלה, הקול שלי נשבר והפך לצעקה, חדה מדי, לא שלי, העיניים נעצמו ורק שחור עבר בהן.
עכשיו אני יושבת בשקט, צמודה לקיר הקר, נושמת, והערפל במוחי עוד כאן, עדיין דביק וסמיך. כל רחש קטן מקפיץ אותי, האור צורב, הצללים זזים מהר מדי. האכזבה צורבת כמו אש מתחת לעור. איך יכולתי לצעוק, לכעוס, להתפרץ, להרים את הקול, לרסק את הכל. זה לא היה מתוך כוח, זה היה מתוך פחד, זה תמיד מונע משם.
פחד שהעולם מתהפך, שהסדר נעלם, שאני כבר לא בשליטה על הדברים שעדיין כן באחריותי. אני שונאת את עצמי על זה, על הפיצוץ, על הצליל של הכעס שהחליף את הרוגע, השלווה. בתוך הערפל הזה שחונק אותי ולא נותן לי מנוס, אני רק רוצה דבר אחד, לחזור לנשום בשקט להצליח להכניס אוויר, לדעת שהוא רואה אותי גם כשאני בכאוס ונעלמת בתוכי.
להצליח לומר לו,
סליחה אדוני,
שאני לא אני,
שאני עדיין לא שולטת בזה,
בערפל שבי.
LET'S THE GAMES BEGINE
משום מה בחודש האחרון הכל מתקשר לי למשחקי הרעב,
לא כיוון שחולקו לקבוצות ונלחמו אחד בשני אלא בשל יצר ההישרדות הגבוה ביותר שלהם,
הרצון לעבוד יחד כדי להתעלות ולהצליח.
אנחנו שורדים, שורדים מציאות מאתגרת ולפעמים אפילו לא סבירה,
יעידו אנשים בעולם שמציאותו של האדם הישראלי הממוצע היא לא פשוטה.
אבל לא לשם כך התכנסנו פה היום, התכנסנו להכריז על התחלת משחקי המיינדפאק האולטימטיביים (בשבילי בלבד)
אדוני יודע נפש כלבתו ויודע כמה שהמשחק המנטאלי בשבילי יותר עוצמתי מכל אימפקט ומכל סשן פיזי שקיים.
לכן התחלנו להעמיק את חבלים, להדק את החגורה, לשנס מותניים ולהגביר פרוטוקול.
לדבריו של אדוני- "כמו שאמרתי בכוונתי להדק את הרצועה והטקסיות היא בהחלט חלק מהעניין"
התחלנו בטקס לילה, עם משפט הודיה מעצים, המשכנו לטקס בוקר עם משפט דומה להעמקת תחושת השייכות.
דבר מיני לא היה בטקסים, רק כריעה במקומי, הודיה על מהותי ומי שדואג לי, הודיה על הבחירה בי והזכות לשרת.
ונטפתי.
מכאן, התחלנו את פעילויות הצנצנת, ותודה לכל מי שתרם את יכולותיו למשימות, נשמח לעוד!! כמה שיותר יותר טוב, ואל תפחדו להפחיד אותי!.
הבוקר, אדוני בחר לאתגר את הרכוש בארוחת הבוקר.
כמו רוב בני העולם אני ימנית, מעטים השמאליים ובודדים ביותר בעלי היכולת להשתמש בשתי הידיים באותה הרמה.
תמיד הייתי כישרון, יודעת לאכול בסכום בכל יד, לכתוב בשתי הידיים, לצייר ולצבוע בשתיהן, אבל עדיין הימנית תמיד הייתה החזקה ביותר.
אדוני שלח לי:
זאת לא המשימה, זאת לא הפעילות, זאת לא העובדה שכמעט נשפך לי החלב,
זאת העובדה שאני- לא אני!,
אני חור, אני כלי, אני צעצוע, לשימושו, החורים הם שלו, הידיים הן שלו, המחשבות שלו, המהות שלו,
אם יגיד אדוני גם אקשור את ידי מאחורי גבי ואמשיך לאכול,
את הארוחה ביצעתי ביד אחת בלבד, יד שמאל,
את הקפה הכנתי בשמאל, אפילו את הפקק של החלב סובבתי עם היד החלשה שלי.
תודה על הזכות אדוני,
תודה על השיוך,
תודה על כולך,
תודה על מהותך,
תודה שבחרת בי אדוני.
החור הפרטי שלך
מתקדמים בפתקיות תודה לכמה שובבים שנטעו רעיונות... אשתף שלקחנו אפילו רעיון מסיפור נפלא מהמגזין מ2010, הסיפור שגרם לי לבחון את האקסהיביציוניזם שלי.
כרגע יש 14, תזרימו רעיונות תהיו סוטים, פרובוקטיביים, קיצוניים, קצת סאדיסטיים, לא הכל חייב להיות מיני... והכתיבה, לא יכולה להפוך למטלה...
וגם קצת הוכחה לרמות אוקסיטוצין גבוהות מהנורמה לאדוני ...
-לא מניקה-
-לא בהריון-
הסיפורנובמבר של היום יגיע מחר, גם לאינדיגו מותר לנוח ולשקוע במקומה בין רגליו בלי מעשה...
היום הדום, הוא שולח לי בצהריים,
לוקח לי כמה דקות להבין ואני שואלת הדום?, לא הבנתי
היום הדום,
ואני לא מצליחה להבין, זאת שעת צהריים ואני בעבודה המוח שלי לא מפוקס,
היום אני אהיה הדום? אני שואלת. הוא מתחיל להתרגז, לחזור על זה? אמרתי גם אתמול.
היום הדום
__________________
אני יושבת בשמיכי שלי וכותבת, כמעט כל ערב אני מוצאת את עצמי בשמיכי בכתיבה נמרצת. הוא זורק לעברי כרית, אני מנחשת שאני מבינה לאן הוא חותר.
אדוני נכנס להתקלח,
הוא לא מדבר איתי, לא ניגש אליי, מנתק את המחשבות, הדופק מתחיל לעלות ואני מרגישה את זה מגיע.
"היום החורים שלך היו ריקים, פלאג. ולתקוע."
אני ניגשת להביא. מכינה את עצמי בליטופון של חומר ומכניסה את כולו בדחיפונת.
"לפני שאת יושבת תכיני לי תה" הוא מסמס ואני מבצעת.
"עוגיות?" אני שואלת.
"תמרים", ואני מכינה הכל על השולחן.
__________________
אני ממקמת את הברכיים על הכרית. מניחה אץ הראש בידיי המבט מושפל ישירות לחזי, מיישרת את הישבן ומוודאת שזו התנוחה.
מעכשיו, את לא זזה, את לא מדברת, והדופק שלי נעצר.
אני נושמת נשימות עמוקות מנסה להרגיע אץ הריגוש והדופק. יש תחושה מיוחדת שמרחפת סביבי, אני מרגישה הכל.
משבים קלים של תנודות סביבי, רגלי אדוני, ההכנות שלו למה שהוא בוחר לשתות ולאכול סביבי.
ברקע צלילי משחק כדורגל, ואני מקפידה להתרכז, בי, לא בו. לנשום עמוק, להרפות את השרירים, לא לזוז. הרגליים קצת מחליקות לי, אני נושמת ומקווה שזה לא יורגש, מנסה לקבע את השרירים במקומם.
נשימה נוספת, ואני פוכרת באצבעות שלי ומקווה לא לזוז. הזמן כמו עומד באוויר. אני לא כאן, לא שם, אני מתחילה להתנתק.
השרירים מתחילים לכאוב, הוא מזיז את רגליו ממני ומניח עליי דברים במקומן, אני מרגישה הקלה קטנה לכמה רגעים. הראש שלי ממלמל בשקט,
הדום
ואדוני מניח ומרים ומזיז, פעם רגליים עליי, פעם עוגיות. אני מקפידה לנשום עמוק. אני כבר לא פה, המוח שלי מרחף. הגוף כואב, הירכיים מתחילות לשרוף ואני
הדום
לא זזה, עושה מאמצים, מחשבה חולפת בי לבקש מאדוני לזוז, לשנות תנוחה ולהמשיך. אבל עכשיו אני
הדום
הדום לא מדבר, לא משנה תנוחה, לא זז.
הרכיים שורפות, מגע חם נוגע בגבי ואני נושמת, לא קופצת, לא נרתעת. הוא הניח עלי כוס תה. אני
הדום
ואדוני משתמש בי כראות עיניו, כרצונו. אני מרחפת, לא מרוכזת, נושמת נשימות עמוקות, נשמע שהמחצית כבר הגיעה, אני לא יודעת כמה זמן אני פה או לא פה. הזמן נעצר. הוא קצר, הוא ארוך, אני בריחוף.
הירכיים מתחילות לשרוף לי יותר והן רועדות מעצמן, אני נושמת עמוק ולא זזה. המחשבות שלי נמחקות. העיניים שלי נעוצות בשדיי הנחים על השמיכה ושקט סובב אותי.
הדום.
הדום.
הדום.
ויש שקט.
את יכולה לקום.
הדום.
עדיין שקט.
את יכולה לקום. הוא חוזר.
אני מתישרת במקומי, עדיין לא קמה, השרירים שלי מסרבים לזוז ממקומם.
כולי שורפת, אני מרחפת, מתמקמת בין רגליו ונושמת אותו.
אדוני מלטף אותי ולוחש בי את גאוותו.
אני מרחפת,
נוטפת,
מאושרת,
שקטה,
נינוחה,
גאה,
אני הדום.
פלאשים מזיכרון ילדות עצוב שצף לו היום והתחבר...
סיפורנובמבר - מעטפה
ביישובים של פעם, הדבר הכי מרגש היה איסוף הדואר, נסענו או הלכנו כולם לקצה היישוב לגוש התיבות וחיפשנו את שלנו, 7004, אני זוכרת, אלו תמיד אותם המספרים, אף אחד לא האמין אבל תמיד הם היו. המפתח החליק למעול והיא הייתה שם. מעטפה לבנה שמנמנה שמעידה על העתיד לבוא. ידיי הקטנות אוחזות בה כשם אחזתי באוצר כמוס, מנחשת, לא מנחשת לפי עובי וגודלה האם זה נכון או בדיה. האם אזכה לישועה? האם זה יקרה סוף כל סוף?
__________________
קיץ של סוף יוני 2008, בתי הספר עוד בימים האחרונים והזימון הגיע, קראו לי, התשובה מחכה במעטפה לבנה דקיקה על השולחן הגדול. אני ממהרת לתפוס אותה לפני כולם, לקרוא ולדעת מה מצפה לי. זה נכון, נשאר רק הראיון, האחרון.
אבא לוקח אותי איתו, בין עבודה לעבודה אמא לא יכולה להתפנות לקחת אותי לראיון, אבל הוא כן. אני חוששת, שבגללו לא ירצו, לא יאמינו, לא יקבלו.
הוא מניע את הדו גלגלי השחור-אדום, הכבד, רעידות המנוע מגרגרות בבטני והוא עובר שוב ושוב על הכללים, את הרגל רק על הרגלית, סיבובים רק אני נשען, את שק תפוחי אדמה, אני זז ימינה את נוטה איתי, אני זז שמאלה את איתי, לא זזה, לא מרימה, לא מפריעה. אבא מזהיר אותי שהנסיעה ארוכה ואם אני צריכה משהו 3 טפיחות על הכתף והוא יעצור בצד. הוא מושיט לי את הקסדה ואומר לי לעלות ואנחנו יוצאים. הרכיבה מהשדות הירוקים-חומים של מטעי הזיתים אל עבר העיר העתיקה שמול אי הזבובים היא ארוכה ולא נגמרת. אני מתחילה לזוז באי נוחות אבל מזכירה לעצמי, את שק תפוחי אדמה.
__________________
אבא פותח את המעטפה הלבנה הדקיקה, מכתב הקבלה שלי, דמעה קטנה שאני חושדת ברגש עוברת על פניו, אבל יכול להיות שזה גם דמיון.
היא התקבלה הוא לוחש לאמא.
צריך לקחת אותה לראיון בצפון.
אני אקח את תישארי.
צריך לקנות מדים. מזוודה.
יש הרבה דברים לסדר.
הוא מתחיל להוריד הנחיות ואני נעלמת לחדרי
__________________
אנחנו במשרד גדול, מואר בפלורסנטים לבנים, בקצה השולחן הארוך הם יושבים, המפקד, מימינו הסוציאל, משמאלו סגנו, שלושה גברים גדולים ממני בכשלושה עד ארבעה עשורים, בוחנים אותי היושבת ליד אבא בקצה שולחן האבירים מולם.
אני מגישה את המעטפה החומה הגדולה לרך מביניהם, הסוציאל, בתקווה להקלה קטנה מעצם ההחפצה והבחינה. הוא מסיר את ליפוף החוט מהנעילה ופורש את הממצאים למולו.
"עם התעודות האלה אפשר לנגב את התחת"
"אין לכם מה להתאמץ"
"הסיכוי הקלוש שלה זה מה שיש לה להגיד"
ואני נעלמת אל תוך בליל הבושה,
החנק מציף את גרוני,
אני מבקשת לכתוב להם את הבקשה שלי.
"אני לא יכולה להוציא במילים מה שאני יכולה להקליד"
"בבקשה" אני לוחשת ומקווה.
