My Sanctuary

הצעתי לשחק משחק.

אני מרגישה שובבה במיוחד לאחרונה... אולי תאתגרו אותי עוד יותר.

ההצעה שלי הייתה לעשות כל יום משחקון אחר, אתמול הפלאג עם האבן, היום משהו אחר שאצלם ואז ארכיב לוח חודשי במקום ימים תמונות של המשחקונים, הכותרת והביצוע

אני אביא קופסה קטנה, לא שקופה, אפשר לשחק עם זה בכמה דרכים.

לרשום מספרים לכל משימה. 31 במספר ולהוריד את מה שכבר בוצע. ולהגריל מספר כל יום.

או לכתוב הכל על פתקים קטנים קטנים לקפל ולשלוף כל יום אחד אחר 😉 רוצים להפגיז ברעיונות?
😈

אדוני, נובמבר פה, טרי, חדש, חודש משוגע ביחסים שלנו....

אתה חוגג, אנחנו חוגגים, כבר התחלנו אדוני, 

אולי כמו קינקטובר, או סיפורנובמבר נעשה נובמבראלי? אוראלי/אנאלי? או אנאלובמבר? יש לי רעיונות... גם לך... בוא נשלב 😉

פלאג/שימוש אנאלי/אוראלי מגוון לכל יום? נמאס לנו מכוס 😏

זרום עם הבראטית החצופית שלך קצת אדוני, 

זה משתלם 😉

ההד של נפילת השרשרת שיחרר אותי,

הדופק עלה, הסומק בפנים התחמם,

הנפילה השאירה הד של שתיקה בחדר,

אדוני מזכיר שוב, בעדינות עם הגורה,

הבטחתי להיות עדינה, לנשום עמוק ולגעת, לבחון ולחמם את הגורה הקטנה לאדוני,

אני מלטפת, את גבה הלבן והבוהק, עוברת לישבנה, קולו של אדוני נשמע מאחוריי "רגוע כלבה" וההד משתק אותי לרגעים בודדים. אני חוזרת לילדה, מעבירה ליטוף על הרכות בשדיה מתענגת על הטוהר שבה, טועמת את עורה החמים. 

אצבעותי חופנות את רכותה ואני מנשקת, מלקקת וטועמת, ההד של אדוני פועם במוחי, "רגוע" אני שומעת לא שומעת תוך כדי שאני נוגעת, העור הנקי והטהור שלה חמים תחת ידיי הרועדות. 

אני מתרגשת,

אצבעותי בוחנות את ההתרגשות שלה, אני מעבירה אצבע עדינה בין שפתיה למטה, היא רטובה בשבילי,

אני מנחה אותה למיטה ומבקשת את אישורו בעיניים, אני מתמקמת בין רגליה החמות, מלטפת, בוחנת, מעבירה ליקוק עדין, נשימתה נעתקת,

ההד חוזר לפעום במוחי, "בעדינות כלבה" ואני צוללת, בוחנת את הפינות הרכות ביותר בה, טועמת את ההתרגשות שלה, מרגישה רעידות קלות ונשימות כבדות. 

ההד חוזר בעוצמה חזקה יותר

"בעדינות כלבה!" 

אני מתאפקת לא לטרוף אותה ושואבת את רכותה בעדינות,

לשוני חופרת ומחפשת את המקום המתוק שגורם לה להיאנח, אצבעותיי מגששות בתוכה מחפשות את הנקודה הרכה בפנים, שפועמת למגע, שמשתוקקת לאהבה. 

קולו ממשיך להדהד בי, מזכיר לי,

היא ילדה, רכה, עדינה, גורה,

יהיה לי עוד זמן לטרוף אותה,

ואני שואבת את כולה, ומתענגת מהטעם המשכר שלה,

היא רוטטת תחת אצבעותיי, ואני מכורה, לא יכולה להפסיק לחפש את הרעד שלה, שוב,

"בעדינות כלבה! את עלולה לשבור אותה" 

והוא מוציא אותי מהסם, 

אני שוב על ברכיי, מחכה,

אדוני מחזיק ברצועה שלי,

הוא נעמד מעליה, בוחן אותה,

וההד של הדופק שלה עוד באצבעותיי,

שאריות של סם עוד על שפתיי,

ואני שוב מחכה,

ובמוחי מהדהד לו שוב אורי בנאי

עוד הריח שלך עלי מאתמול

ועוד הטעם שלך בפה

אני רוצה לדעת הכל מהכל

מה בעצם אומר כל זה

עוד נושר עלה מהעץ על החול

ועוד צומח אחר חדש

אני רוצה לצייר לי עולם עם מכחול

בצבעים של מתוק בדבש

אנחנו יושבים על דק עץ של מרפסת קרירה באוויר הפתוח בין מטעי עצים וריחות של פרדס, אני מרגישה את האבק תחת ברכיי, הדופק פועם בחזי, הקולר מתהדק על גרוני ככל שאני זזה יותר, זה הקסם בחנק.

אדוני מחזיק ברצועה, והילדה היפה עם העיניים הירוקות מסתכלת, לא מסתכלת, בוחנת ותוהה, עכשיו או אחר כך? ואני נעה באי נוחות, הרוח הקרירה מציקה לירכיי החשופות. 

אני נשארת במקומי, בין רגליו, על הרצפה המאובקת. אדוני והילדה בכיסאות כששולחן חוצץ ביניהם, כמעין סמל למוגנות שלה. היא מחליטה מתי יגיע הסוף.

היא מקשקשת, אני מקשקשת, אדוני בוחן, מושך בגבולות, מלטף ומזכיר לי להמתין.

המשיכה הזאת, הרצון לשים לזה סוף, להמתנה, לדקות הארוכות על ברכיי מדגדגים לי בנקודות הרגישות למטה. אני נושמת עמוק מתחננת שתשים לזה סוף במחשבות.

זה עדיין לא הסוף, היא מושכת בכתפה, משחררת מפרקים, פוקקת אצבעות ואני מסתכלת על הילדה היפה, רואה את העיניים הירוקות המבריקות שלה וחושבת לעצמי אולי זה הסוף? אולי עוד קצת והיא משחררת גם אותי? 

אבל ההמתנה מדגדגת בי, והיא ממשיכה, מספרת על חיים, דומים אבל שונים, על קווים כלליים שיש ביניהם חוט משי דק המחבר בין שתינו. אני רואה את החשש בעיניים הרכות שלה. הרצון והכמיהה להגיע לסוף, אבל החשש העמוק, לשחרר את השליטה לידי אדוני. לשים סוף להחזקה שלי, היא יודעת שכשהיא תחליט הרצועה שלי תרד.

אני מתחננת אליה במבטי שתשים לזה סוף, שתשחרר אותי, אבל מזכירה לה שהמושכות בידיים שלה. עד הרגע שבו היא תחליט,

לשים להכל סוף,

סוף לשליטה שלה,

סוף לאיפוק שלי,

סוף להמתנה, להחזקה,

היא אוספת את שיערה וכורעת על ברכיה מולי,

זה הסוף.

הרצועה נופלת בצליל רשרוש,

במילותיה של לאה נאור: 

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

- טוב יותר?

- רע יותר?

- לא יודעת מה יותר.

- משהו אחר.

כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,

כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל,

כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה,

רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר,

כל חלום משומש מחליפים באחר.

כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה,

כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה.

כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

כשהסרט נגמר החיים מתחילים,

הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.

כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר.

כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.

סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.

- טוב יותר? רע יותר?

- לא יודעת מה יותר.

משהו אחר.

כחלק מהיותי אני,

אני לומדת לזהות דפוסים שהם לא שלי, אבל טבועים בי. 

אני מזהה את אבא שלי בי, דפוסים שטבועים עמוק בשורש. החוסר יכולת להכיל רגשות גדולים, שגדולים ממני. 

העובדה שהוא אף פעם לא לימד אותי איך גבר צריך לעמוד יציב כשאני מתרסקת. העובדה שאמא שלי מעולם לא הייתה שם, רק דמות חברית ולא מעבר לא תרמה לנושא. אני יצאתי פגומה בצלמו.

אדוני כבר שנים עובד על לתקן את זה,

לתקן את ההידלקויות המהירות של העצבים מצלילים קשים,

את המיזופוניה,

את הפוסט טראומה,

את החוסר יכולת להכיל בכי,

את החוסר יכולת לקבל מחמאות,

את הקושי המהותי בלהגיב בצורה מכילה כשצריך אמא ולא סערה. 

את הכאב בלראות אותי מתרסקת כשהילדים זקוקים לי יציבה,

את הפחד מהשד הזה, שטבעו בי עמוק, לשנוא, לכעוס, לא להכיל, לא לסלוח, אדוני כבר שנים מקלף אותו ממני. 

הגמילה, האחרונה, גרמה לשדים האלה לצוף,

הם נוכחים, אני לומדת לא לאפשר להם לנהל אותי אבל הם נוכחים,

הרעידות בגוף מהצרחות של שלושה ילדים אוטיסטים כי ככה הם מתקשרים,

הפעימות במוח מהרוטינות, מהשאלות שחוזרות על עצמן לא משנה כמה פעמים עניתי. 

השריפה והבעירה בחזה כשהם הופכים לסופות טורנדו, כי הם לא יכולים אחרת. כי הם צריכים שיכילו. ואין לי

אין לי את הידע, את המקום, את הניסיון להכיל,

מעולם לא למדתי את זה.

כבר שנים שאנחנו יחד, בהרבה רע ולא פחות טוב,

כבר שנים שהוא מלמד אותי שהטבע שלו, הוא לא הטבע שלי. 

אבל גדלתי ככה, בלי הידע איך להכיל רגש, בלי להיות מוכלת, בלי הכוח להתגבר על הקושי כי מעולם לא חישלו אותו בי. גדלתי ככה

עזובה,

בודדה,

בוגרת בעולם של ילדים,

ילדה בעולם של בוגרים,

אבל אנחנו לומדים,

ומפה אנחנו גדלים,

וההכלה תגיע,

והרעשים יקטנו,

והסופות שלי ילמדו לתעל את עצמם לחיוב,

אדוני,

תודה שאתה הכתף שלי,

העמוד היציב גם כשלך קשה,

הגב להישען עליו,

החזה להאזין לדופק כשאני צריכה שהמחשבות ישקטו,

כבר אמרתי לך כמה שאנחנו לא בקטע של DDLG,

אין יותר דאדי ממך. 

מרגישה כמו רמזור 🤣

אדום, כתום, ירוק

סגול, ירוק, צהוב

אני מכיר אותך ואני יודע מתי להפסיק.

זה המשפט הכי מחרמן, ורומנטי שאדוני אמר לי בשנתיים ואפילו יותר האחרונות.

למה?

כי תקשורת, הבנה, מבט בעיניים, הידיעה שאני בטוחה ולא משנה מה קורה, זאת השאיפה.

לכל הקוראים הותיקים יותר והפחות בכל זאת לאחרונה קלטתי שמכמות צפיות X עברנו ל X⁶, דפדפו ותבינו, זאת תקשורת שנבנתה, על נדבכים של שנים, על חרדות, חששות, שיקום, פתיחות והמון תקשורת. מעבר לכך, רוצים לדעת מה מצבי הנפשי? בדקו כמה מתוח השיער שלי, אם אני לובשת ג'ינס רפוי/שמלה או מכנסיים מחוייטים שחורים צמודים וחולצת גולף צמודה שלא משאירים ספק לכמות האוויר המעטה שנכנסת לי לריאות. מי שנמצא בעולם הזה יודע לקרוא ולראות את הניואנסים הקטנים האלה ומבין גם את הצורך בלהרגיש מוחזקת, עטופה, לעומת חופשיה ומשוחררת.

אדוני אדם שקט, לא אדם של הרבה מילים, לרוב מבט זה מספיק, יבין מי שיבין

לשמוע אותו עם היד בתוכי, מועך אותי עם גופו אומר את זה היה הדבר הכי מרגש שקרה לי המון זמן.

תהליכי גמילה מכל חומר חיצוני לגוף, הם מורכבים, כואבים פיזית, מטשטשים, מחשמלים, מעייפים. אדוני רואה אותי. אדוני מבין שמבטים הם מורכבים לי בשלב הזה ואומר לי במילים את מה שהלב יודע אבל המוח צריך לשמוע. 

אתמול, היה סשן מדהים, סשן להוכיח לי את כל מה שאני יודעת אבל צריכה להרגיש.

השעה 20:30 הילדים כולם במיטות, אדוני כבר הכריז שאני לא במצב להכין ערב או לדאוג לדבר ולכן אספנו ארוחת ערב מהדרך הביתה. הוצאתי את הכלבה, חזרתי עפופה ומעורפלת ואדוני ציווה, לכי להתקלח. אני ילדה של מים, אני ילדה שקופה שקל לקרוא בכל סיטואציה, קל לדעת מה אני צריכה כשמכירים אותי. העולם הזה גם לא משאיר מקום לספקות. אני זקוקה לו כרגע יותר מאוויר.

המים החמים מאטים ולא מגיעים ואני ממתינה עירומה, רועדת, חוששת. אדוני נכנס בשקט, מסיט את הווילון, מסתכל לי עמוק בעיניים, המבט שלי מזוגג, אני לא נוכחת בו כבר כמה ימים, הוא מצווה עליי לרדת לברכיים,, בהינף יד אני סוגרת את המים ועושה כדבריו, זה לא דורש ממני הרבה מחשבה, הוא מגיש את הזין לגרון שלי, ישירות, אין צורך בליקוקי הכנה או כל שטות אחרת הוא רוצה את הגרון הוא מקבל אותו ישירות. אדוני מתרחק, ואני לא מצליחה לארגן את המחשבות, זה ככה בימים האחרונים, אני מנערת אותן רחוק ובוהה, מחכה למהלך הבא שלו. הוא מתרכז ומקלח אותי, גם ככה תיכף תשטפי את עצמך, ראש למעלה, למה את מורידה את הראש? והמחשבה שחולפת היא שאני לא יכולה להחזיק אותו פיזית הוא כבד לי. אבל אני מרימה ומסתכלת עליו. אני האסלה הרטובה שלו, החור, אין לי מחשבות, אין לי רצונות כרגע. הוא מסיים ומנגב את הטיפות על הלשון שלי, גם נייר טואלט אם זה מה שהוא קבע זה מה שאני. את לא נעלבת נכון?, אדוני שואל ומנתק אותי מהבהייה והניתוק של עצמי, מחבר אותי רגע למציאות. ממש לא אני לא נעלבת אני צריכה אותך, במעט כוחות שיש לי אני לוחשת.

אדוני יוצא ואני נשארת במקלחת, המים החמים זורמים עליי, רותחים, ואני מרגישה את העננה, העכירות במחשבות, הקושי להתרכז, ידענו שזאת הולכת להיות תקופה אימתנית, קשה, זאת לא הגמילה הראשונה שלי, אבל היא הכי קשה, הכי מאתגרת, חיכינו איתה לסוף, ליציבות הנפשית, לביטחון במקום שלי, לביטחון במקום שלו. ואנחנו בעיצומה. השבוע הראשון הוא הכי מאתגר. אבל גם אותו נעבור. המים מנקים אותי, המחשבות נמחקות, נעלמות, אני מקרצפת כל פינה בגוף שלי עם פילינג, כשהנפש עייפה אני מתחילה לגרד, מסיימת לעבור על כל פינה, חופפת בזריזות ויוצאת. אדוני לוחש לי כמה אני יפה, כמה אני מיוחדת, שלו, מקושטת, מדהימה, ואני קורסת אליו. נותנת לאפיסת כוחות שלי להשתחרר. 

השולחן ערוך, אדוני הביא לנו ארוחת ערב, פרש לי את השמיכה שלי, הכין לי צלחת ואמר שהוא מוותר לי היום על הקערות, אדוני מכיר אותי, הוא יודע מתי זה מספיק, מתי זה לא הזמן, ואני מתיישבת בין ברכיו. לוגמת תה חם שהכין לי אדוני, מנחם, מרגש אותי עד דמעות, כי זה לא התה כמו העיטוף של הנפש שלי, השבריריות שאני נמצאת בה, שהוא מזהה גם בלי המילים שלי כדי להכין לי תה, בספל זכוכית, כמו שאני צריכה. אני מכינה לי את האוכל כמו שאני אוהבת, הנדסת מזון, מורחת רטבים לפי סדר מדויק, מפזרת עלים, בצלים, שכבות של שכבות כדי לייצר את הביס המושלם של ההמבורגר ילדים שאני אוכלת. אני לועסת בשקט, ומניחה בין ביס לביס את הראש על ברכיו, מחפשת חום, מחפשת עוד ליטוף, עוד מגע. אדוני מכיר את נפש גורתו, הוא יודע שאני זקוקה לו בלי מילים, בלי מבטים.

הוא מנשק אותי, נשען עליי, אני על השמיכה, לחזק את המקום שלי תחתיו, משעין אותי עם הגב לספה ומפשק את רגליי.

את סומכת עליי?

ברור שאני סומכת על אדוני, אין אדם בעולם שמכיר אותי כמוהו, לעומקים, לרבדים שאף אחד אחר לא טרח אפילו לחפור. אבל אני גם מפוחדת, אני יודעת מה הוא רוצה לעשות, אני לא מפחדת מפיסטינג כמו שאני חוששת מהשניה הזאת שהכל נכנס והכל כואב, מפלח אותי, ואז זה נהיה מדהים. השנייה הזאת היא מה שמפחיד אותי. 

הוא חודר אותי לאט לאט, אצבע אחרי אצבע, מפשק, עם היד השנייה שלו פותח אותי עוד קצת, אני נרתעת, מבקשת שיפסיק, אני לא מרגישה שאני מסוגלת, אני רק רוצה להתכרבל לכדור ולישון, לישון חודש אפילו. אדוני עוצר, מסתכל לי בעיניים המעורפלות, במילים שהפכו ללחישות, ואומר לי:

אני מכיר אותך כבר 15 שנה ואני יודע בדיוק מתי להפסיק תסמכי עליי.

ואני משחררת, נשכבת לאחור, שומטת את הגפיים שלו ומנתקת את המחשבות, אני צעצוע עכשיו, בובת מין, לא מתנפחת כי תודה לאל צמצמנו היקפים. אני צעצוע בלי מחשבות, בלי רצונות, אני משחררת, מרפה את השרירים, אני לא פה, אני כן פה, אין אני, יש את הרכוש של אדוני. 

אדוני ממשיך לחדור, לאט ובטוח, לא בכוח, הוא מכניס אצבעות, חופר אותן בפנים, משחק איתן והצעצוע של אדוני מאבד נשימה, מתחיל לנזול ולהרטיב. 

אדוני מפלח את הצעצוע ומכניס את כל היד, הצעצוע של אדוני על ענן, מידי פעם הוא בודק דופק, וממשיך לחדור, ללוש, לסחוט, מלקק לצעצוע את הדגדגן הנפוח, נוגע בו מבפנים ומלקק מבחוץ והצעצוע שומט את כל נשמתו החוצה מגופו של הצעצוע. אין אני יותר.

הכל רטוב, הכל מעורפל, הדופק בשמיים אבל הצעצוע לא מרגיש אותו, אין רגש של זמן, של מקום, יש ענן רך ומעורפל, הזרמים בגופו של הצעצוע מחזיקים את המעט דופק שקיים. אדוני סוחט, מושך, חודר, מוציא, הצעצוע מספק, משפריץ, מרטיב את אדוני, אדוני מציג את הנזילות ומורח את הצעצוע, משמן אותו בשמן של עצמו. העונג הוא עילאי.

חלק מהמהות של הצעצוע הוא להיות כלי בידי אדוני ובידי מי שיחליט אדוני, גורה, אני, אדוני, מה שיגיד הצעצוע יבצע. 

בין לבין אדוני בודק, שואל, דורש שאענה במילים, אבל מאפשר לי לשקוע, לשקוע לספייס עמוק, לשקט.

איך את?

יש לי שקט אדוני

אני לא פה

ואדוני ממשיך לסחוט, לענג, ללוש, ללקק, לנשק, לנשוך בין לבין, הגוף של הצעצוע ממשיך לספק, להשפריץ, לנזול, לרעוד בין נשימה לנשימה, לרטוט גם כשאדוני כבר לא נוגע.

ואני, אני כבר לא פה, אני בובה על חוט, בובת סמרטוטים רטובה של אדוני.

והשקט, כמה חיכיתי לו, 

הוא עוד איתי, 

הכל עדיין מתנהל לאט, עדיין שקט, עדיין מעורפל,

אבל שקט.

מעורפל וקשה ועייף ועדיין בעיצומה של הגמילה,

אבל יש לי שקט

תודה אדוני

שאתה היחיד שיכול להשקיט נפש כלבתך

תודה אדוני שבחרת בי ככלבתך

על הזכות

להיות הצעצוע שלך

החור

האסלה

הבובה

הסמרטוט

האישה

הנייר טואלט

הנשלטת

המכורה

הגמולה

הבראטית החצופה

הכלב תקיפה

ועוד המון

תודה אדוני

שאתה

אדוני

בעלי

בועלי

הבעלים שלי

לפעמים גם דאדי

לפעמים אוויר לנשימה

תמיד האבא לילדים שלי

תמיד אדוני

אחד הדברים שמחממים לי את הלב באופן רומנטי במיוחד, ממש להפריש אוקסיטוצין ולהיות מאוהבת 24/7, הוא לעמוד מול המראה בבוקר, בערב, אחרי שירותים בעבודה ולבחון את הקנבס של אדוני. 

להתענג על השחורים שהופכים כחולים ומשם לקצת סגלגלים עם פסים צהובים, באיזורים מסויימים אפילו ירוקים. 

לבחון איך כל בגד שאני לובשת מסתיר, לא מסתיר את הקישוטים האלה.

מעצם היותי, אני זקופה, ישרה, נוכחת ומעוררת תהיות... 

כמות הפרצופים שסובבו היום בתהיה, חלקם מבינים, חלקם מזהים, בודדים אפילו יודעים ושולחים קריצה של איזה סופש נהדר עבר עלייך.

ואילו הבורים, אותם אני הכי אוהבת... המבט שלהם של הכל בסדר?, את צריכה שנפנה לרווחה? זה ממש מולנו.. אנחנו עובדים מול משרדי הרווחה... יש שם עובדים סוציאליים... אין לך מה לחשוש... 

אותם אני ממש אוהבת, כי כשהם שומעים, אלה נשיקות של אהבה, הם מתבלבלים, הופכים ציניים, צוחקים בחוסר נעימות ותוהים, מה לעזעזל עובר לשרוטה הזאת בראש היום? 

צפיתי את זה, אני יודעת שתמיד לפני המחזור יש לי דרופ נפשי רציני חלק מתסמונת שזוכה לחוסר הבנה מהותי PMDD. אבל זה קטן עליי, כל דבר בנפרד קטן עליי... 

אבל אני גם אחרי סשן סופר אינטנסיבי, אני מרגישה את זה מזדחל, הקושי בעיכול ועיבוד של רגשות שונים, מעורבים. זה לא רק זה. הכל היה זוהר ורוד מוצלח ועדיין כזה אני עוד מתמוגגת ומתרפקת אבל זה תהליך, שממנו גדלים ומתפתחים. וזה קטן עליי, כל דבר בנפרד קטן עליי...

לא ציפיתי שאחרי מסע נפשי אינטנסיבי כל כך, מדהים כל כך, החיים הרגילים היום יומיים שלי, שלחלוטין נמצאים תחת שליטה יתהפכו עליי, מסגרות החינוך של הקטנטנים יאמרו את שלהן, שגם איתן אני מתמודדת עומדת איתנה וזה קטן עליי, כל דבר בנפרד... בנפרד...

אבל הכל מתאחד לגוש שכבר לא כל כך קטן עליי. 

הגמילה האיטית אבל נוראית מהסרנדה, אומרת את שלה, לגדל שלושה ילדים בגנים, ששניים מהם מאובחנים, המחזור שקרב ומשגע את הנפש שלי, ידעתם שרק אך ורק שמונה הורמונים שונים אחראים על החרא הזה? שמונה!, כשגברים מתמודדים עם אחד, מקסימום שניים. 

הכל מתווסף, ומחניק ומעיק. 

הכל קטן עליי, כל דבר בנפרד, אבל הם לא בנפרד, הם ביחד, והם כבר הרבה. ואני טובעת. 

מחכה לשקט שלי שיחזור, 

הוא יגיע וגם את המהמורה הזאת נעבור,

אני לא לבד, אדוני פה, אבל אני מרגישה לבד,

אני מרגישה שאני טובעת, שאני סוערת, שאני נחרדת,

אני מרגישה שחורה. 

אני מרגישה שאני צריכה אותך שוב,

כמו אוויר לנשימה, לעצור לי את הזמן,

להעמיד אותי בלי כעסים, בלי הרצאות, בלי נזיפות,

בהכלה מלאה שאני קורסת. וחלילה לא בגלל דברים רעים, גם עומס של דברים טובים הם הרבה בשבילי. 

צחקנו פעם שיש לי נפש ציפורית,

שכמה שאני קשוחה, חזקה, מאיימת, מרתיעה,

הנפש שלי קטנטנה ושבירה, 

אני צריכה אותך אדוני,

להעמיד אותי היום בשקט,

לתת לי לעכל, לעצור את הזמן,

אני מתחילה לפשל,

אני שלעולם לא שוכחת, שכחתי, שוב, ושוב,

את הדברים הקטנים שאני רושמת באלפי אותיות פצפוניות, שכחתי,

אני שלא טועה, טעיתי, שוב ושוב,

היום, זה הגיע, הקריסה לתוך עצמי, הפחד לאבד אותי,

אני לא בורחת ונעלמת שוב,

אני מרגישה

אחרי שנים שלא הרגשתי

אני מרגישה הכל

וזה מאיים,

ואני קטנה,

ואני מרגישה אבודה,

הדבר היחיד שלעולם לא ייעלם לי זה היכולת להוציא אותי במילים,

לפרש אותי כשאני אפילו לא מצליחה להבין,

אתה מכיר אותי אדוני,

כבר מעל ל15 שנים אתה מכיר,

אני כותבת, במרץ, בריכוז שאין כמוהו,

ולעולם

אבל לעולם

לא קוראת את מה שכתבתי שוב. 

כשאני קוראת, אני מבינה, אני מפנימה,

זה קורה אחרי שאני מחלימה,

אחרי שאתה מחזיק אותי,

אני יכולה לקרוא ולהבין,

מה קרה לי,

מה השתבש, או שזה אפילו לא שיבוש,

זה תהליך טבעי,

אני פשוט מרגישה,

אחרי שנים שלא,

שנים של ציפרלקס, רסיטל, ציטלופרם, סרנדה, לוריוון, והיום, במהלך הגמילה, 

אני מרגישה,

וזה קשה,

ופה אדוני

זאת הגמילה הרביעית שלי איתך,

אני רוצה לקוות, שוב,

שזאת האחרונה אדוני.

תעזור לי? שזאת תהיה האחרונה? 

Disclaimer

מעצם הכתיבה הפורקת אני כבר במקום טוב יותר. זאת הדרך שלי 🙏🏼

מאז השינוי הכל כך מהותי שחוויתי בהחלמה מהניתוח, שינוי מהותי בחשיבה, בתחושה, בהרגשה, מרגישה שחזרתי לעצמי וגיליתי את הרצון והכוח לחיות שוב.

אני קמה בבוקר בתחושת חיות, מרגישה את הדופק, החמימות בפנים, השמחה, דברים שהיו חסרים לי המון שנים. 

אדוני יודע להעצים כל דבר מקטן ככל שיהיה לעולם ומלואו. לקחת אותי גם ברגעים הכי קשים שלי ולהראות לי פיסת אור. 

אדוני, האדון, שלי, האור שלי בקצה המנהרה, החליט לתעל את כל האנרגיות להחזיר אותי למקומי. 

מאז, יש שקט, בנפש, בבית, בעבודה, אני פורחת, וכולם מסביבי פורחים בהתאם. 

התחלנו למתוח את כל הגבולות, הרכים, הקשים, האדומים, השחורים, הכתומים, כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. ביני לבין אדוני אין גבולות מלבד פגיעה בנפש שלי, שהוא שומר מכל משמר. 

לא האמנתי שאוכל מקערה על הרצפה,

אשתה מים מקערה,

אלקק שאריות של מה שיחליט מכף ידו,

אוכל אוכל בתיבולו של זרע,

אהיה עם אישה,

אהיה עם אישה מולו!,

אשן לרגליו, בין רגליו,

אשב על הרצפה מיוזמתי גם כשהוא בעבודה,

אחלום על לראות אישה אחרת רוכבת על הזין שאני היחידה שנגעה בו ב15 השנים האחרונות בעודי אזוקה צמודה אליהם ולא יכולה לעשות כלום מלבד להתחנן. 

ועוד המון המון דברים שלא תיארתי לעצמי שיקרו

האחרון מבין החידושים קרה אתמול בלילה. 

אדוני החל לספר לי איך הוא הולך להתעלל בי ואני מרטיבה בהתאם. הגדול ישן איתנו במיטה צמוד לקיר, אנחנו בצד השני, 2 מטר יש מקום. כבר גילינו שקשה לי מאוד לשמור על השקט אבל זה אפשרי. אדוני מלטף את הרטיבות, חודר אותה באצבעותיו ובוחן את יללותיי השקטות. 

אני מתחננת לא לגמור, לא להמשיך, מפחדת להעיר את הגוזל, מפחדת להרעיש, אבל אדוני יודע נפש כלבתו ומבין כמה אני זקוקה למתיחת יכולות אחרונה להלילה. 

הוא מחדיר אצבע נוספת ואני נאנקת, מעולם לא הצלחתי לעבור את מחסום המפרקים של כל האצבעות יחד. אני מרטיבה ונוזלת, שומעת את צליל הרטיבות, גומרת שוב, ושוב, ושוב, הוא פוקד עליי להרפות ואני מתאמצת לשחרר את הגוף, הכאב והגמירות שלא מפסיקות מפלחות לי את הגוף. אני רועדת, נוטפת, מתנשמת ומרגישה אותו חופר בפנים. הרגשה שמעולם לא הרגשתי בעבר,

מענג בצורה קיצונית, מפחיד, מכאיב, מרטיב, 

אני גאה בך חור,

אני מתמוגגת וגומרת שוב ושוב. 

הצלחת.

הכל בפנים.

ואני מלקקת אותו, ואותי ממנו, והוא נכנס לתוכי, טובע ברטיבות שלי ומזיין חזק, מספר לי איך הוא רוצה לזיין אחרת ואני מתחננת שימשיך לזיין אותי.

את החור הנבחר, אל תדאגי,

ואני באמת לא דואגת,

הוא האדון שלי,

הוא בחר בי,

ואני מתמלאת גאווה,

שנבחרתי,

שהצלחתי,

והוא ממלא אותי, ברטיבות שלי, ברטיבות שלו,

וזה מדהים,

אני מרגישה נכבשת,

מאוהבת,

מאושרת,

מלאה, 

מסופקת.

תודה על הזכות להיות שלך 

אדוני