מחשבות

כל מה שעובר עליך בפנים הם לא יודעים, 

הם רואים רק חלקים

הם מכירים רק מה שנדמה להם,

מה הם זוכרים ממך, סתם כמה פעמים שהיה מצחיק, 

איזה רגע שכעסת וקיללת, 

שאתה לא ידעת ליהנות בחיים, 

אותך באמת הם לא מכירים, את הכאבים שלך הם לא מרגישים, כל הלבטים הפנימים הקשיים והכאב העצום,

את התסכול והצער הם לא מבינים ולא יכולים לקלוט, גם אם היית מנסה להסביר משהו זה היה מסתובב עליך באופן חריף יותר, קרוב לוודאי באופן ציני כלשהו..

איתה זה היה מרסק אותך, תמיד תחושה של סיפור קפקאי שלא נגמר, עינוי מתמשך ולא מהמקום החיובי.

הכאב שלי לא הגיע אלייך, זה בטוח אני אשם, ברור שהדברים אצלי לא פטורים וברור שאני לא בסדר ויש לי בעיות עם עצמי ולא הכל זו את, ברור. בנאדם זקוק למים, מים זה חיצוני לו, אז הוא שותה מים, במידה ויפסיק לשתות מים או המים לא יתנו לו לשתות אותם כנראה שהוא ימות, אף אחד לא יגיד לו זה פנימי אצלך אתה צריך לעשות חשבון נפש בינך לבין עצמך.

כן אדם זקוק לדברים חיצוניים ממנו על מנת להתקיים.

אתה היית טיפוס חברותי אבל תמיד היה מרחק מסוים, החברה מהצפון תמיד ראו בך נספח שמגיע לפעמים, החברים מהמרכז הם בעיקר מהעבודה והקשר הוא גם אינטרס כלכלי בתכלס, אם אעזוב את השכונה הם לא היו מגיעים אליי בלי קשר לעבודה.

גם שעממתי אותם, מה זה מעניין כל שגעונות האלה שיש לך בראש זה לא העולם שלנו.

לפעמים נדמה לי שקבלת כרטיס מסך עם כל הרזולוציות הכי חדות ועדכניות שיש ואת רואה רק סרטים משנות ה70, קבלת מערכת המשמיעה מוסיקה של מוצרט באך ובטהובן ואת רק משתמשת בה להאזין לנעמי שמר, 

מדבר בצניעות, לא מהמקום המתנשא, מהמקום המרגיש בלבד, לא הכרת אותי, לא פגשת אותי שם, הייתי בודד, חיפשתי וחיפשתי וכאשר חזרתי זה הפריע זה חילחל זה אין מה לעשות אני בנאדם, אי אפשר לחיות בשקר לחיות בכפילות, ואמרתי לך הכל לא הסתרתי כלום, בכיתי לך צעקתי עלייך כתבתי לך מכתבים, קניתי לך צעצועים ציוד מה לא, אבל תמיד אני הייתי אשם, תמיד שפטת אותי, תמיד זה משהו שאני עושה לא טוב. זה נורא, כמה פעמים עזבת אותי באמצע, כולי שם כולי טהור שייך ומתמסר כולי בסאב ספייס ופתאום את בחוץ בכלל, מביטה בי או אומרת משהו ציני שהורס הכל וגורם לי להרגיש מפגר בדאון של החיים ועצב נוראי, אבל תמיד זה אני אשם ותמיד אני הייתי אחראי למשהו בגלל הפרצוף שעשיתי בגלל האנרגיה שאני משדר .... ואם לא משהו משם אז בטוח קרה משהו עם נציגת שירות בירוקרטי או תגובה שהעלבתי וחוסר אמון שלך בי, והכל הפוך, אין משהו שאת לא יכולה לקבל ממני אבל לא, את כמו בוחרת לא לקבל, כאילו את בכוונה לא רוצה לאכול אוכל טעים כדיי שהאוכל לא יהיה מרוצה מעצמו שהוא טעים, איזשהו הגיון דבילי כזה שברגע זה נשמע מצחיק אבל כשאני נוסע באוטו מדוכא מהעניין הזה את עמקי נשמתי ומתחיל לדבר ספק לאלוהים ספק לאויר או לעצמי, שואל את עצמי למה למה זה מגיע לי ולמה הכל הפוך, אז מה נשאר לך ממני ?