Second choice

אני יכולה לדמם אלייך. ואת תהיי שם.
אני לשפוך אליך את כל המרה השחורה, ואת תגידי, זה בסדר. אפשר עוד.
אני אף פעם לא מפחדת שאני מכבידה, שאולי אני משעממת, מעצבנת, מציקה.
איתך זה אף פעם לא קורה.
אני יודעת שאת תמיד שם. החברה הכי טובה שלי.

את תמיד שם בשבילי. תמיד מקשיבה. טוב אין לך כל כך ברירה, המילים שלי מעניינות אותך. כל אות משמעותית עבורך. גם כשאני מצליחה להרחיק את כולם, גם שם את במרחק מקלדת ממני. אני לא צריכה להזכיר לך כלום, אני לא צריכה להראות לך כלום. את שם. את רואה.

את עוזרת לי להתארגן. לסדר את המחשבות. מניחה אותן בסדר מסוים על הנייר. חשיבה שניה ושלישית. וכשאני חוזרת וקוראת את המילים, הן מחבקות אותי. מחזקות אותי.

הכתיבה. זו החברה הכי טובה שלי.

מצטערת חברה, גם ממך נמנעתי לזמן ארוך. גם אותך אטמתי יחד איתי, עטפתי בניילון נצמד. הגיע הזמן לפתוח את העטיפות. לאט לאט. אין לאן למהר. הרי בעצם אין שם שום דבר אחר.

כשהמוות מגיע, החיים חרדים.
עומדים מעל הבור הפתוח ובוכים.
ולא בשל עצב או צער
ולא בשל געגועים,
אלא בשל חרדה.
כמה אנוכיים הם החיים.




כשאנחנו פוחדים. הפחד הוא מתוכנו. דרכנו.
הדאגה, היא השתקפות שלנו. אנחנו דואגים לנו.
אנחנו מתאבלים, האבל הוא מתוך הפחד שלנו מהסוף.

גם כשאנחנו נותנים, הנתינה היא דרכנו

וכשאנחנו מבינים את זה , זה מרגיש כל כך בודד.

כמה חסר שם בתוך געגוע.

אני מתחפרת בתוכו עכשיו, מתעטפת בו. נותנת לו לפצוע אותי. מעמיקה לתוכו.
זה סוג של מזוכיזם, לא?
להתחפר לתוך מקומות חסרים. חורים שחורים.

יש בגעגוע משהו מהדהד.

לא, זה לא חייב להיות געגוע ספציפי. זו פשוט התחושה.
הד געגוע לילדות. אקו למשהו שאף פעם באמת לא היה שם. ואולי כבר אז, נולד געגוע.
געגוע למשהו שאיננו. אבל בעצם האם באמת איי פעם הוא היה?
אפשר להתגעגע למשהו שאף פעם לא היה? אפשר להתגעגע למשהו לא מוכר?
ואולי הגעגוע הוא לכמו. כמו שראיתי, כמו שדימיינתי, כמו שחלמתי. געגוע למשהו לא קיים...

ופתאום המילה כמו היא גם משהו להתעטף בו. להתעטף ביחד עם הגעגוע. כי אולי הגעגוע הוא למשהו כמו.

ומה יקרה אם זה יגיע? אני אדע לזהות שזה מה שרציתי, שלשם התגעגעתי? איך אזהה משהו שאף פעם לא היה לי. ואם יהיה ואתן לו לחמוק מבין אצבעותיי הרי ששוב אתגעגע והפעם אדע גם איך זה באמת ולא רק איך זה כמו.

ואולי כן היה לי. אולי כן היה ולא זיהיתי.

וכל מה שנשאר זה רק הגעגוע. להתחפר בו, להתעטף בו, ולעצום עיניים. געגוע שנפער.



*************
נ.ב.
אני מודעת לזה שכדי שאנשים יגיבו בבלוג, צריך להגיב בבלוגים. סילחו לי, אבל אני שתוקה עכשיו. אתם לא חייבים להגיב. אבל תודה לאלו שכן.

אני בוחנת מילים, מגלגלת אותן על הלשון. טועמת אותן.

יש מילים שהן נעימות. ממלאות את כל הגוף. חיבוק... לתת... אהבה... אמת...

יש מילים שמעמיקות את החלל. געגוע... לבד... כואב...

ואני רוצה לדבר על מילים פוצעות. כאלה שמותירות אותי מדממת פנימה.

כמו

מילה בלי ייחוד. שלוש אותיות שמנות שתופסות המון מקום. כמו. זה לא נראה ככה? זה בדיוק ככה. מילה שתופסת זמן, הרבה זמן. תופסת מקום. לא משאירה לפעמים מקום למילים אחרות. לא מפנה מקום למילים מחזקות. אין מקום. כמוווווווו. להיות כמו, לעשות כמו, להרגיש כמו. להיכנס לתוך משבצת, ולהישאר שם. כמו.

לא רוצה משבצת. לא רוצה כמו. רוצה אני.
ועכשיו כשסיפרתי הייתי כל כך כמו...

זה צריך להיות הכי טוב.
הכי.
כמה זמן בעטתי בהכי הזה והוא תמיד פעפע בתוכי. ובלי שהרגשתי הוא פרץ.
זה לא היה הכי.
אז מה לא בסדר? ואיך מתקנים?
וגם אם אכחיש מיליון פעמים. וגם אם אגיד שזה בסדר... כמעט...
בפנים בפנים אני רוצה הכי.
הכל מעולה. הכל מצוין.
ובפנים?? ממש לא הכי.
בפנים זה הכי לא הכי...

עכשיו?
עכשיו הן מגיעות מהבשר החשוף.
מהמקום היחיד שבו אפילו העור איננו.
ואז כל נגיעה אפילו הכי רכה שולחת ציפורן ארוכה פנימה. מגרה את שק הדמעות והן מגיעות. בלי שליטה.
זה לא רק דמעות, זה בכי מטלטל. כזה שמוציא החוצה כאב.
לא. לא את הכל. כי כשהוא מגיע פתאום משהו מושך החוצה. ונשאר שם בפנים עוד.
מה מושך החוצה? עטיפות. מהר מהר לעטוף ולסגור.
וזהו ואין.
אז מה עדיף? לא יודעת. כשהן שם הן משחררות כל כך , אבל העטוף מרגיש מוגן.
ומחר, מה מחר?
מחר הן יתחפרו בתוכי, ינזלו פנימה. יחלחלו אל תוך הבטן. יכאיבו לי מבפנים. יעלו בי געגוע.

אני לא יכולה לדבר. השתיקה הזו היא גזר דין כבד מדי עבורי.
הרעשים מסביב משתיקים אותי ובפנים אני לוחשת, אומרת, צועקת, זועקת.
רוצה להוציא החוצה. להקיא את הכל בענן של רעל ולהתנקות.
רוצה אותי. נטו. מעורטלת מכל העטיפות.
אני תוהה אם זה אפשרי. אני תוהה כמה כואב זה עלול להיות והאם אני יכולה לעמוד בכזה סוג של עירום.

יש הרבה רעש בשתיקה הזו. ואני רוצה שקט. שקט בקופסה.