הכל עובר

ואני יודע על מה היא מדברת. אני כמוה. "מחלת הבדידות", זוכרים ? ולא הרגשתי שייך מעולם לשום מקום על אף שלרוב, אם רק רציתי, וכמובן אם גם ריציתי, הייתי אהוב ומקובל וכולי. אבל "שייך" לא הרגשתי אף פעם. לשום קבוצה או קהילה או מוסד או וואט אבר.

אבל מה שהבנתי ברבות השנים לעניין הבעייה הזו - וזה מה שאמרתי לה - ולאחר השיחה האישית איתה חשבתי שכול זה גם עשוי להיות רלוונטי לאתר וענייניו - היא שקיימות אך-ורק שתי אפשרויות בחיים הללו בנוגע לבעייה הזו של אי-השייכות :

או שאתה שייך לכול מקום - אם אתה רק נוכח בסיטואציה - או שאתה לא שייך לשום מקום.

כך לדוגמא, אם אתה חצי-פולני חצי-מרוקאי, אתה יכול להרגיש לא שייך לאף צד במשפחה שלך. או להרגיש שייך לשניהם.

הציפור הקטנה בראש - זו שלמדה או שלימדו אותה בילדותה שהיא לא שייכת - היא תלחש לך באוזן בכול מקרה שאתה לא שייך - אתה לא מספיק חכם או לא מספיק טיפש, או לא מספיק יפה או לא מספיק מכוער, או גבוה או נמוך וכולי - והיא תדאג לספר לך את זה תמיד. ולא משנה מה תעשה. כי זה מה שהיא תמיד עושה הציפור הזאת של אי השייכות.

וכאמור חשבתי לעצמי לאחר השיחה הזו שכול זה גם יכול להיות מאוד רלוונטי לאתר הזה שבו מרבית הנערות הקדושות שלנו מתחילות את דרכן או מסתובבות שנים עם ניקים כמו "לא שייכת לכאן" או "לא מפה" או " זה לא אני" "או מה לי ולכול זה" וכך הלאה.

ושוב, זה אותו הדבר ממש. הציפור הקטנה בראש שלימדו אותה בילדותה שהיא לא שייכת, תמיד תמצא לכך סיבות : אני יותר מדי ונילית, או יותר מדי אקסטרימית, או לא מספיק ככה ולא מספיק ככה, ואני לא שייכת כי אני לא נדלקת מחינוך אנגלי או ממקלחות זהב או מכאב או מאנאלי או וואט אבר ופויה ואיכסה ואיך אפשר להידלק מדברים כאלו ואני לא הייתי יכולה בחיים להידלק מדברים כאלו ואני אף פעם בכלל לא חלמתי על דברים כאלו ועד לא מזמן אפילו לא ידעתי בכלל שקיימים דברים כאלו ועד עכשיו קשה לי להאמין ומה באמת? ומה לי ולכול זה ולמה לנו כול העניין הזה וזה יותר מדי בשבילי או פחות מדי בשבילי וזה לא רציני ואני בכלל לא שייכת לכאן.

והנה למשל רק השבוע באיזה ויטראז' הזדמנויות קטן בין מחוייבות דוחקת אחת לאחרת נפגשתי לקפה בגינה עם שתי נערות-כלוב פיוטיות, חדשות דנדשיות ממש מהאריזה, העושות את צעדיהן הראשונים בתחום - ומחכה להן עתיד מזהיר ויום אחד הן עוד יעשו היסטוריה -  וממש מאבדות את הצפון  - נגיד ככה וכרגיל בכלוב - מרוב אפשרויות לאבד את הצפון (:  והייתי מוכרח כמובן לאפס אותן בחיבוק ובאהבה רבה ו"בכזה ראה וקדש" (: ולא יכולתי שלא לשים לב לכך שמרבית ההצטחקויות שלהן על הג'ננה של הסטלה וכטוב ליבן ביין היו על הז'רגון של התחום - שיכול באמת להיות קצת מפחיד או מצחיק בהתחלה, והוא נשאר האמת מצחיק גם אחר כך  - ונסובו סביב השאלה "האם באמת יכול להיות שגם אני כזאת ?" או "מה לי ולכול זה ?" או "מה נערה זכה וצחה כמוני עושה פה "? או במילים אחרות, השאלה הנצחית של הציפור הקדמונית המנקרת בראש :

"האם אני בכלל שייכת לפה ?"

הבחירה היא שלך, ויש לך אך רק שתי אפשרויות - כמו תמיד, ולתאמידד. את יכולה להיות שייכת גם לעולם הזה וגם לעולם הונילי. או לאף אחד מהם.

ולסיכום, את יכולה להיות שייכת לכול מקום שרק תהיי בו, לכול מקום ממש - אם את רק נוכחת בסיטואציה. או לשום מקום.

וזאת באמת הברירה היחידה.

 

 

 
Because the night belongs to lovers