הסרט "אמון הדדי" של הבמאי האל הארטלי מנסה לברר שאלה מעניינת. האם ניתן לדלג על שלב המאוהבות בקשר, כלומר על השלב-הראשוני - של הפרפרים בבטן, הבלבול, ההתרגשויות הקיצוניות וכולי וכולי, שלב שנובע כמובן במידה רבה מין הזרות שקיימת בהתחלה - ולדלג מייד לשלב השני, השלב של האהבה, השלב שבו כבר מכירים וחברים, ומאמינים וסומכים אחד על השני וכך הלאה.
המסקנה של הסרט, כך נראה לי, היא שצריך את שלב-ההתאהבות, ואפילו אם הוא ממילא עובר וחולף, ולו בתור זיכרון. אני כמובן לא יודע אם זה נכון. ונדמה לי שאני מכיר גם דוגמאות נגדיות. מה דעתכם ?
באחד מרגעי השיא של הסרט - שמתאר כאמור רומן א-מיני המבוסס על אמון - בין מריה, צעירה שנשרה מבית ספר תיכון המגורשת מבית הוריה על ידי אימה לאחר שהיא מספרת לה על הריונה הלא-מתוכנן, לבין מתיו, טכנאי אלקטרוניקה צעיר הסובל ממצבי רוח קיצוניים - מבקש מתיו ממריה לעמוד ליד מעקה אבן, להישען עליו עם הגב, ולהניח לעצמה ליפול -בלי שהיא רואה אותו אפילו - כשהוא עומד כמה מטר מתחתיה על המדרכה. הוא אומר לה, "תעצמי עיניים, תישעני עם הגב אל המעקה, ופשוט תניחי לעצמך ליפול. אני אתפוס אותך. "
היא מהססת. מאד מהססת.
והוא אומר לה: " תני לעצמך ליפול. את לא סומכת עלי ? "
וברגע אחד עוצר נשימה, היא הולכת על זה, והוא מצליח לתפוס אותה. אבל ממש בשנייה האחרונה. וזו סצנה אמינה מאד. הגובה הוא לא רב מדי, ואין בסצנה שום קטע של סופרמן. אבל יש בה בהחלט מבחן אמתי של "אמון הדדי".
ערב כחול עמוק
