"...ואני הלכתי אחריהם, כפי שעשיתי תמיד בעקבות אנשים שעניינו אותי, מפני שבני האדם היחידים בשבילי הם המטורפים, מטורפים לחיות, לדבר, להיגאל, משתוקקים להכול בו זמנית...בוערים, בוערים, בוערים...
אני אוהב את שבת בלילה כדי להשתגע, אני אוהב דברים שיקרו וידָפקו ויתהפכו, אני מטורף על נשים, אני אוהב להיות מסטול אם אני בכלל הולך להיות מסטול, אני אוהב להיות קרוע ממוזיקה של סמטאות אחוריות...
אם אני משתכר, אני נעשה צמא... אם אני מחייך, המסכה נסדקת... אם אני בוכה, אני רק ילד... אם אני זוכר, אני משקר... אם אני מת, המוות נגמר... אם אני חי, המוות רק התחיל..."
ג'ק קוראק, מתוך "בדרכים" ו"בלוז מקסיקני" (בתרגום חופשי שלי)
שוב אני מצייר לי מודלים לחיקוי בחיפושי-השווא המבוהלים שלי אחרי התרופה. היום לא באות לי המילים, רק מנגינה. אז אני לוקח את היום החופשי שלי, חופשי מדאגות, מאחריות, מחובה. ואה כן, לא שכחתי את האהבה. פעם אחת לפני שנה או יותר, אני כבר לא זוכר, הזמן הוא דבר כל-כך מוזר ולא מובן, וכולנו הרי מכירים את הזמן, האהבה שלי יושבת איתי, ואני אוהב להיות בחברתה. אנחנו יושבים וצוחקים במרפסת-העץ של ביתה. טיפות גשם על עציצי התבלינים וזר נרקיסים שעבר את נקודת הכמישה. קצת כמו שקורה לאהבה שעלתה על השרטון של הגאווה, או שנפלה למלכודת של הבושה. וזה נחמד בעיני שהיטלר בחר לקרוא לספר שלו "המאבק שלי", גם אני הייתי רוצה לקרוא לביוגרפיה שלי "מיין קאמפ". כן, כי לא רק הוא, גם אני, גם אני נאבק. טיפות גשם על הנרקיסים, וקישוטים ברוח מלאים באבק...
וכל זה סוחף אותךָ, סוחף אותך איתו כמו הבלוז של כלב הרחוב. שהוא הבלוז של כל בעלי-החוב. הבלוז של כל מי שכבר אין לו הורים. של כול היתומים וכול הארורים. הבלוז על אהבה שלא היה לה אף פעם סיכוי. ועל הפער בין המצוי והרצוי. וזה הבלוז האמיתי היחידי. הבלוז של כלב הרחוב שלי.
כול מה שהיא רצתה בו היה רק תיק בשישים דולר ולימוזינה זולה שתיקח איתה את ערימת החלומות העמוקים שלה בכביש המהיר אל המקום שבו חיים כולם, הכביש המהיר אל הביטחון-הכלכלי ואל השקט-הנפשי ואל הבית הגדול יותר עם הגינה. ואני, אני עדיין שקוע בחיפושי-השווא שלי אחר תרופה. ולא באות לי היום המילים, רק מנגינה. אז אני לוקח לי עוד יום חופשי. והיום החופשי שלי סוחף אותךָ איתי, כמו הבלוז של כלב הרחוב שלי.
אבל אני הרי לא לוקח תרופות, אני התרופה של עצמי. והאלוהים שלי מאוד ארצי ולא שמיימי. אז האם כול זה באמת כל-כך חשוב ? העיקר שלא תהיה אחד מאלו שהולכים כמו צאן-לטבח שוב ושוב. ושוב.
אז אם אתה לא מחייך איתי על דרך האבנים הצהובות, אחרי שהשלמת כבר עם סופן הבלתי-נמנע של כל האהבות, או אם אתה לא מוכן לחייך איתי עכשיו, אחרי שהיית כל כך הרבה זמן עצוב, אני בספק אם אי-פעם תחייך שוב.
אחה"צ יפים.
