לפני 8 שנים. 20 במרץ 2016 בשעה 11:23
את באמת כבר די מאולפת
זה רק הכעסים שלי ששוכבים בשקט קרוב כאן לידך
והתאווה שלךְ לתהילה
אבל תהילה היא כזה משחק מרושע
אני יודע, זה הכול יכול להיגמר ברגע
ויש דברים שכבר לא יהיו אותו דבר
כי היום הזה אינו ידוע וכך גם המחר
כן, סף-הכאב פה הוא סף נכסף
אבל בסוף זה רק פרצוף ושם על דף.
אז אני אשן בשקט את כול התקופה הזו,
אני אעבור את כולה בשינה עמוקה.
כי אני יכול להתמודד עם הכול...
עם הדם על נעליי
החורים בנשמתי
רוחי הנגועה
ועם כל דמעה שלי שנצבעה.
אז האם אתה יכול להבטיח לי שלא תשכח וגם תעיד?
כשהם יחתכו אותי על קיר ויהפכו אותי לגרפיטי של כל הדברים
שאני פשוט לא יכולתי להגיד...
והם כמעט הוציאו אותי מדעתי
הו יקירתי
זה באמת היה סוג של אהבה
אבל כשעזבת אותי שוב בדרך שלך,
הדרך המשפחתית הרגילה...
עם אותה הגאווה והשכחה של התשוקה
אמרתי לעצמי שאני אעבור את כול התקופה הזו
בשינה עמוקה.
וגם את האבק על תוף-המרים שלי, לדוגמה
אני יכול להסביר על נקלה.
אני רק צריך לשקשק אותו לעתים קרובות יותר,
לנער מעליו את האשמה.
נו טוב, התהילה היא כזה משחק מרושע
אני יודע, זה הכול יכול להיגמר ברגע,
ושוב הטעם הזה בפי, טעמם של הגעגועים,
כשאת מועדת לי אל מאחורי הקלעים.
אבל אני יכול להתמודד עם הכול
עם הדם על נעליי
החורים בנשמתי
רוחי הנגועה
ועם כול דמעה שנצבעה.
צהריים יפים. ושבוע חדש וטוב.
