הכל עובר

וילאם בלייק הוא אחד המשוררים האהובים עליי ביותר. הוא ניחן ביכולת להבין היטב את הטבע האנושי, ובחוש מרשים ומקורי לשפה ומצלוליה. או במילים אחרות: הוא מזכיר לי את עצמי. ברגעיי הטובים יותר כמובן (: שנינו אף הואשמנו כבר בעבר הן בנרקיסיזם והן במגלומניה - האשמות שהוטחו בנו כמובן, ולמותר לציין, על ידי נערות שלא ידעו יותר מדי מהחיים שלהן (: - אבל בניגוד אליי, שנהנה מחזיונות רק תחת השפעת סמים מסויימים, בלייק התברך באופן טבעי בחזיונות הלוצינטוריים - ולכן הוא מתואר לרוב כ-Visionary poet - שכן מילדותו ועד אחרית ימיו היו לו חזיונות - חזיונות ממש ולא רק פנטזיות-מיניות החוזרות על עצמן בקצב הטכנו, כמו אלו שיש לנערות-הכלוב הקדושות שלנו (: - והוא התעקש כול חייו על ממשותם ועל תקפותם.

בילדותו הוא אפילו חטף פעם מכות מאימו החרדתית מפני שהתעקש על אמיתותם של חזיונותיו. אבל הוא העיד על עצמו לאחר התקרית:

"מה שלאחרים נראה כסתם זוטות

אותי ממלא חיוכים ודמעות." 

(:

הוא היה משורר גדול, ומאמין גדול.

אבל האלוהות שבלייק האמין בה היתה בתוכו פנימה. הוא ראה בסגידה למשהו שנפרד מאיתנו מעשה איוולת, והוא התנגד לאלוהים של הכנסייה. הוא קרא לאל השמיים המחוקק אבא-אף'חד (Nobodady) - לא רע, אה ? - אשר אינו קיים אלא כפרי של אשלייה אנושית וכמקור האמתי של החטא.

בשיריו הנבואיים מתאר בלייק את נתיב השיבה לגן-עדן ארצי, שבעבור בלייק הוא מחוז של "בוהק ירחי ענוג, ורוך של הזיה מינית", מקום שבו "הפכים מוחלטים נכונים באותה המידה."

והוא גם כותב לנו באיזו עליצות בריאה:

"לילה ויום בתורה נחקור

אבל למה שאתם קוראים חושך, אני קורא אור." (:

הוא נולד למעמד נמוך ואת השכלתו קנה לו בכוחות עצמו. הוא כה תעב חוקים עד כי אביו לא העז לשלוח אותו לבית-הספר. עד כדי כך... כפי שאמרתי, הוא מזכיר לי את עצמי. בלייק היה ארגון דתי של אדם אחד בעל תיאולוגיה ומטאפיזיקה משלו. הוא תמיד היה אומר: "או שיש לך תוכנית משלך לחיים, או שאתה תשתעבד לתוכנית של מישהו אחר." ובכול שירתו מפעמת רוח משחררת וליבידינלית. הוא הקדים את הביטלס בשנים רבות ובשירו "חזיונות בנות אלביון" הוא חוזה את מיגור היגון על ידי האהבה החופשית. משולש של עונג יבוא במקום משולש הקנאה לאחר. "אני קורא, אהבה! אהבה! אהבה! אהבה שמחה, שמחה! משוחררת כרוח בהרים! "

אבל הוא גם ידע היטב שכול עוד אנו חיים "בעולמם של בני התמותה", בלשונו, נגזר עלינו לסבול. 

 

מהו המחיר של הניסיון האישי בחיים, הוא שואל את עצמו באחד משיריו ?

והוא עונה: המחיר, בפשטות, הוא כול מה שיש לך. 

כול מה שיש לך...

זה המחיר שתשלם על ההתנסות או על החוויה. כי את המחיר אתה משלם בזמן, וזמן הוא כול מה שיש לך.

"מה המחיר של הניסיון ? היעלה הוא בקלות בשיר ?

היוכל אדם לקנות דעת תמורת ריקוד ברחובות העיר?

לא, היא תתבע ממנו את כול אשר לו ואת כול אשר יאהב -

אשתו, ביתו, וילדיו."

                           (תרגום שלי)

וזה לא מסר פסימיסטי. ויליאם בלייק לא היה פסימיסט. הוא מי שכתב שאם רק נהייה מוכנים לנקות ולפתוח את "הדלתות של התפיסה” (The doors of preception) נוכל לראות את הכל כפי שהוא באמת, מעבר לכל הצעיפים של האשליה:  " אם דלתות התפיסה היו שקופות, " הוא כתב ב'נישואי העדן והשאול', "הכל היה נראה לאדם בדיוק כפי שהוא: אין סופי. כי האדם הסתגר בתוך עצמו, עד שהוא רואה את הכל רק דרך סדקיה הצרים של מערתו." 

ומתוך הביטוי המפורסם הזה  - "דלתות התפיסה"  - שאל כמובן ג'ים מוריסון שהעריץ אותו את השם ללהקתו.

וערב כחול-עמוק.