לפני 8 שנים. 3 במאי 2016 בשעה 9:08
הבוקר נתקלתי במאמר של הפסיכואנליטיקאי בן-זמננו כריסטופר בולאס שבו הוא מגדיר סטייה - בהגדרה הכי רחבה של המונח בעיניו - כ"צורה ארוטית של שנאה."
המממ... עכשיו, זו הגדרה מעניינת בעיני.
"כול כמה שההיסטרים יכולים להיראות דפוקים ומשוגעים," הוא מסביר, " הוא או היא תמיד חביבים ואוהבים. הסוטים הם מפחידים. והם ניחנים לעתים קרובות בריגושים מיניים רעילים ובמעשים מוזרים של ייאוש. עם זאת, הסוטים מוצאים בשותף-המיני שלהם, הסוטה בדיוק כמוהם, מעין גאולה: כמחוללים או כקורבנות של מעשי-שנאה, שני השותפים חשים שכול אחד מהם גבר על האלימות הקרה עצמה. ומתוך שיתוף הפעולה הזה מגיע סוג מסויים של 'אינטימיות'..."
נו-נו...
אני תמיד אוהב לומר לאנשים שהחוזקה הכי גדולה שלי היא שיש לי יכולת להתמודד עם עצמי, לא משנה כמה זה לא נעים לי. החולשה הכי גדולה שלי, היא שאין לי יכולת כזאת. אני יודע שזה נשמע תמוה. אך למעשה, זהו סוג של נוסחה כללית הנכונה כמעט לכול אחד ואחת מאיתנו (:
ובוקר טוב בוקר אור, יום חדש.