חבר טוב, ואני לא זוכר כרגע מי אמר את זה, הוא קשר אל החיים - הוא זיקה אל העבר, דרך אל העתיד, והמפתח לשפיות בעולם מטורף לחלוטין.
באופן אישי אין לי "ידידים" - אנשים כאלו שאתה פוגש פעם בחודש לקפה כדי לשבת ולקשקש איתם. וגם אף פעם לא היו לי ידידים. קשרים של "ידידות" - עם גברים או נשים - נופלים ונושרים מהחיים שלי. אני די מהר מאבד עניין בקשרים כאלו. הם לא נותנים לי כלום, ולא מוסיפים לי דבר. ואני לא מוצא בהם לא טעם ולא ערך. יש לי אך-רק חברים. וחברים בעברית מלשון "חיבור". ואלו אנשים - מעבר לכך שאני אוהב אותם בכל ליבי - שיש לי איתם תחושה של שותפות-גורל, אנשים שאנחנו מכוונים את התקשורת בינינו למקום של כנות מוחלטת, תמיד שמחים לדבר או להיפגש אחד עם השני, ואנחנו "עוברים את החיים" האלו ביחד, סו טו ספיק - מתרגשים מהם ביחד ומנסים להבין אותם ביחד. את כל הקסם והמסתורין והכאב שיש בהם.
ובאופן אישי, ואולי בגלל ניסיון חיי המסוים, אני מחשיב את החברים שלי, שאותם אני בוחר בפינצטה, הרבה יותר, ומעל ומעבר, מהמשפחה; וכאשר אני מדבר עכשיו על 'משפחה' אני לא מתכוון לילדים שלנו, כי אותם בחרנו להביא לעולם, אלא את המשפחה שלא בחרנו בה - הורים ואחים למשל. הם בעיני סתם ממוקמים איפשהו קרוב אלי על העץ הגנטי. לא הרבה יותר מזה.
אבל גם כל חברות אמיתית עוברת מתישהו דרך עמק היאוש השחור. וזה יכול להעמיד למבחן כל היבט של החיבה שלכם. אתם מאבדים את המשיכה ואת הקסם. התחושה שיש לכם איש את רעהו נופלת לתוך חשכה ונוכחותכם זה בחייו של זה נהיית כואבת. אם רק תעברו דרך הזמנים האלו, זה יכול לטהר את האהבה שלכם, וזיוף וצורך ינשרו מהם. זה יביא אתכם לקרקע חדשה של כנות, שבה האהבה והערכה שלכם יוכלו לגדול שוב.
צהריים מוארים.
