יש לי תחושה עוצמתית כשאני מרגיש לבד, ולא, אני לא מתכוון רק על לבד פיזי אלא על לבד נפשי.
הלבד הזה כשיש מסביבי הרבה אנשים אבל אין את הנפש התאומה.
כאילו הכל מתבטל. טפל. לא מרווה את הנפש.
והתחושה הפנימית הזו. הצורבת. חסרת המנוחה. מרגיש אותה היטב באזור הלב, הבטן, כאילו משהו חופר שם. מציק.
גם הנשימה ומיליון המחשבות שרצות בראש בו זמנית מערפלים אותי מעט.
נמשך כמו מסומם לקרוא קצת בלוגים, פורומים, סתם תמונות. כאילו קצת מזוכיסט (למרות שאני בצד השני), קורא על אנשים שחיים וחווים את הכמיהה שיש בי, כאילו ממשיך לקרוא למרות שהכאב רק מתעצם. מוזר. סוג של הלקאה עצמית לנפש.
בפרסומים ומקומות יותר נמוכים של תסכול ופרידה אני משתדל לפרגן, לעודד, כאילו שזה עוזר בשיט.
זה כמו חור עצום שלא ניתן למלאו בשום דבר אחר. רק להמתין להיסח הדעת. כל דבר שמסיט את המחשבה מהמציאות הכל כך נוקבת.
כאילו אם אתעלם זה יתפוגג. וזה לא. זה פשוט מגיע ושוטף אותי כמו סערה בלב ים. ואני שהכל נשאר עמוק בתוכי ממשיך להאכיל את המפלצת. ממשיך לספוג ולהתמודד. ממשיך לחיות ויודע שמחוגי השעון זזים מהר גם אם נראה שלא. ולפעמים התסכול מציץ לרגע. כאילו צוחק לי בפנים. ואני מכיל אותו שוב לתוכי. כפרה המעלה גירה. מתמודד עם עצמי. עמוק בפנים.
האופטימיות העצומה שבי אל מול המציאות המורכבת. הכואבת. שאומרת לי שחרר איש. עזוב אותך. זה לא קיים באמת. זה סתם רובץ בראש שלך.
ואני ? כנראה כדון קיחוטה. ממשיך להאמין. ממשיך להתייסר בתוכי. ממשיך להאמין שהיא קיימת עבורי. שהיא שם ממתינה. מוכנה לקחת עוד סיכון אחד אמיתי. לא מזוייף. וכשאמצא אותה אעטוף בחוזקה. אחבק. אעלים את הבדידות ואהיה שלם עם עצמי ואיתה.
רגעים של לבד, לא נמאס לכם קצת ממני ? כנראה שעדיין לא. אולי עוד מעט. אולי עוד קצת.
אני סבלני.
