לפני 6 שנים. 14 בנובמבר 2018 בשעה 16:03
"תזכרי, זה לסיים כל יום מחדש. אני מחכה לך למטווח, מתי שתרצי, שומר לך כדורים.
לא צריך לדבר.
לירות.
ללכת."
אני מנתקת את השיחה.
בוהה בקיר לבן, מביטה בשעון, עברו 20 דקות מאז שניתקתי.
20 דקות של כאוס מוחלט בקיר לבן.
אני מציירת ציור על הקיר של מפץ גדול ובראשי מתנגנת מנגינה.
מזל שטרם תלית תמונות.
