הכל עניין של אמונה..

לפני שאני עולה על הסוס שלי אני מתבוננת לו עמוק בעיניים,

אמון.

מלטפת אותו ומאפשרת לו להריח אותי.

לעולם לא עולה כששוט בידי.

אנחנו מסדרים אנרגיות יחד ואני מבקשת ממנו לטפל בי יפה.

מספרת לו שאני אוהבת אותו ומבקשת בדרכי שיתן לי שקט, 

שיתן לי מנוחה.

בבקשה קח אותי למעלה.

ביחד.

אבל יש תנאים.

אני צריכה להחזיק בו כך שיבין אותי, 

לדבר ברור ובשפתו.

להנעים את זמנו,

לרכב מיקצועית,

בעצם להיות אני, 

נקיה ממניירות שהולבשו עלי טרם ניתנה לי הבחירה.

אז אני מרימה ארכובות ורגלי אוחזות חזק, 

אני זורקת את השוט על החול,

ונישכבת ופורסת עצמי עליו.

מתמסרת.

השמיים נפתחים וגשם נשפך, 

אני נותנת סימן עם רגליי ועייני נסגרות, 

הסוס שלי מתחיל בדהירה מהירה וקצובה.

אני שומעת את הנשימות שלו ואני מחבקת אותו.

אנחנו ניכנסים לעולם שלי.

המדריכה מרכינה ראש ועוזבת את המנאז.

אנחנו כאחד.

והעולם מתהפך,

נשאר למטה.

הזמן נשאר כפי שהוא חסר משמעות והחופש והאושר מתעלסים איתי.

הסוס שלי מודה לי ושנינו חוזרים לימי קדם של פרא טהור.

נשטפים ונבלעים בי.

לרגע.