לפני 6 שנים. 21 בנובמבר 2018 בשעה 19:08
היום נגמר כפי שהחל.
אני בבית חדש, שלי.
מרפסת חדשה להתבונן ממנה.
עוד עשרות הודעות חסרות משמעות,
פחות 1 שלא תבוא.
אני מקשיבה לקולות המשפחות מסביב ונזכרת בעולם ומלואו שדמיינתי שלא היה קיים כשסיבבתי את ראשי לאחור. מבטי היה מופנה תמיד כלפי העולם בחוץ.
אני מסתכלת על המזוודה שמונחת על יד הדלת ותוהה איך אף אחד לא שואל לגביה,
מצחיק, אולי כי אף אחד לא בא.
אף אחד עסוק.
לידה קופסא אחרונה שאני מסרבת לתרום, אף אחד כבר לא תולה כאלו מנורות, אבל היא שייכת לך, של פעם.
וכשאשחרר אותה אציין את סיומך ואתחיל את יתמותי.
וכל ילד בחדרו, גדל כבר נורמאלי, ללא פחד,
אני להם עוגן. יחידה.
ואני מפנה מבט לעבר התמונות,
אולי אנסה לתלות בעצמי,
ואז יגמר הבית החדש ויתחיל הביתה.
