הכל עניין של אמונה..

 אני לא עונדת שעון, 

כשהיתה לי יום הולדת 12, איש חשוב ומשפיע בעולם נתן לי 2 מתנות, תבחרי אחת.

החזקתי אחת וקירבתי לפניי, לאוזני, טיק טוק..שעון, מה יש לי לעשות עם שעון??

הקופסא השניה היתה ארוכה ובתחושה שלי היה שם תכשיט.

ביקשתי את השניה.

Smart girl!

מחמאה אדירה ממי שהפך לימים למעצמת על מהלך על שניים בכלכלה המובילה בעולם.

"אל תתני לזמן לנהל אותך, תמיד תתהדרי ביופייך". 

עד היום הצמיד פנינים שהוא נתן לי מלווה אותי בפגישות חשובות.

יש פלוסים בלהיות ילדה בעולם המבוגרים,

למשל העובדה שאין לי צנזורה, חיננית,  בדבריי מקנה לי אמון בלתי מעורער בעסקים.

מי שאיתי, תמיד איתי, ומצליח.

למשל, השיח איתי לעולם אינו משעמם משום שהוא תמיד נודד לנושאים רבגוניים.

אבל, יש גם מינוסים.

אני לא תמיד מצליחה להבין התנהגויות מסויימות. 

התחכמויות ציניות, מעשי זימה.

אז אני אומרת.

מדגישה.

אומרת שאני לא מבינה.

קשה להכיל את הילדית הזו שאני.

עם ילדים זה פשוט.

למשל אפשר להגיד כן לא כן לא אלפי פעמים וזה לא מעייף.

אפשר להגיד, 

את לא בוכה אז לא כואב לך.

אפשר להעליב ולהשלים מיד.

אפשר ללכת במשך עשרים דקות מרחק של 10 מטר, כי יש הרבה ציפורים ופרפר וממטרה שנישכחה, אפילו מטוס שהפך לטיל בלילה.

לקפוץ על מכונית ולהפוך לילד על חלל כי אפשר.

לשיר שיר שממציאים בדרך.

ורק אתה יודע.

ורק לך אני מראה.

ורק ממך אני נעלבת,

ורק ממך אני בוכה.