הכל עניין של אמונה..

ישבתי באוטו כשקיבלתי ממך את הסמס המחורבן הזה.

אנחנו עכבר העיר ועכבר הכפר. 

הדמעות שזלגו ממנו באותה תקופה שטפו חיים שלמים, הצטרפת לשברון לב, עוד חתיכה.

ירד גשם.

יצאתי החוצה על מנת להשתרבב איתו.

לא אשכח את ההסבר שנתתי לעצמי.

איך קבעת עבורי מה יכול להיות? אתה בכלל לא מכיר אותי.

רציתי לבוא. כל כך רציתי לבוא. 

לך תבצבץ לעולם של שפיות מתוך סערה גדולה, הרמתי ידיים על מנת לא לטבוע וכך שיחררתי את מי שחשבתי שאני יכולה להיות לידך.

אם הייתי יכולה הייתי אומרת לך הכל אז, אבל הדמעות, לא הצלחתי לעצור, ואני בכלל לא בוכה. 

תראה מה זה, עברה לה שנה ואני מחייכת, ההוא מחנות הדגים אמר לי שאני זוהרת, גם הקצב והירקן. מה אני מבינה.

טוב לי נקודה.

חציתי סערה...

שומע, אני באה.

אני מוכנה.

הצפון קורא לי,

הסקרנות.

יש בי אמון, ובעיקר

אמונה.