|
|
|
לא אוהבת לישון לבד.
תיכף החורף נכנס ממש
וכשקמים לעשות פיפי באמצע הלילה חוזרים לשמיכה קרה. זה לא כיף.
ואני כבר כמה זמן חוככת בדעתי
האם זה שיש מישהו במיטה שמחמם את הגב בלילה וזו כל הגדרת תפקידו
זה cozy לי מספיק בשביל לא לשים לב, או אפילו להתעצל להשקיע אנרגיה, כשמישהו אחר יציע את עצמו ליותר מזה?
ויותר מזה, האם זה יהיה cozy לי מספיק בשביל בטעות לרצות יותר מאותו מחמם-גב ייעודי?
אני ממש מתקשה לסמוך על עצמי.
אם באמת זה מה שאתה אז אמור להיות הרבה יותר פשוט למחוק אותך.
למה עדיין אכפת לי?
אין באמת שום סיבה טובה לזה
וכמובן כלום לא ייצא
והוא כנראה יודע את זה
אבל ממש בא לי
ממש בא
לתת שם עוד בעיטה
ככה אחת הגונה וטובה
כזו שהוא לא ישכח
שתשאיר סימן
מרושע....
אבל הוא אפילו לא מספיק גבר בשביל סתם לבוא להתנצל.
האלק חזר.
תפס את צד שמאל של המיטה שלי בשני הלילות האחרונים.
יום אחד נזכרתי למה סיימתי את זה, אי שם לפני 7 שנים.
יום אחרי נזכרתי עד כמה אני מטומטמת לפעמים...
אני עוד מורגלת לכאב.
מורגלת להרגיש קטנה ומוזרה ולא שוות ערך.
מורגלת להיות זו שדואגת ולא דואגים לה, או לפחות לא בלי אינטרס מובהק..
מורגלת לכל צביטות הקטנות האלו שזה מרגיש לגמרי מקובל
שאפילו חסר משהו כשזה לא שם.
ולמה זה עוד יוצר בי עניין? אלוהים יודע.
אבל אני בהחלט בגמילה וגם הייתי מכניסה את עצמי למוסד סגור אם יכולתי.
האלק ואני, אנחנו מתואמים ממש. בהמון מובנים.
וזה היה הסקס הכי טוב שהיה לי כבר המון המון זמן.
היום הוא טס חזרה הבייתה.
ויש עוד מישהו שעדיין מחכה לתשובות ממני.
גם אני חיכיתי לתשובות האלו,
אני חושבת שעכשיו יש לי את רובן.
אני ממש לא רגילה לזה.
כל כך הרבה הצעות קיבלתי החודש מכל כך הרבה סוגים... ודווקא כשרציתי בכנות לתת לעצמי הפסקה, מצליחים להפתיע אותי כמעט כל יום עם משהו אחר.
כנראה כל מיני אנשים פתאום קלטו שהסטטוס בפייסבוק השתנה או משהו כזה, למרות שמייד מחקתי את הנוטיפיקיישן
(למה לעזאזל שארצה לקבל על זה תגובות? אני לא מבינה)
או אולי אני משדרת משהו שונה עכשיו, כי בטוח לא שיניתי שומדבר חיצוני באופן אקטיבי.
אבל חלקם אנשים שבאמת המון זמן לא ראיתי... באמת לא ברור.
ומצחיק גם. אף פעם לא חשבתי שיהיה כל כך קל לטפח את האגו, רק הייתי צריכה להיפטר מהחבר...
טוב לדעת :)
נראה לי שאבא שלי חושב שהשתגעתי קצת.
אני מתחילה לשתף אותו בדברים שבאותה התלהבות אני בדרך כלל משתפת את אמא.
והוא מראה התלהבות בחזרה, ולפעמים זה טיפטיפה מורגש שזה קצת מתוך נימוס.
זה מדאיג אותי. ועצוב.
זה כאילו אני מתחילה איפשהו לקבל את זה שהיא כבר לא לגמרי כאן.
שהיא ירדה מהפסים ובדרך להתרסקות ואין כל כך עם מי לדבר חצי מהזמן.
זאת אומרת, יש עם מי לדבר. אבל זו כבר לא אמא שלי. השמחה, האופטימית.
נשארה להבה עמומה קטנה ושפופה המצטמקת לאיטה
והכי הכי מפחיד אותי בעולם לומר את זה, אבל מרגיש כאילו הנר עומד להיגמר.
אני בוכה מבפנים כשאני חושבת על זה. עוד לא בוכה מבחוץ כי אני בהכחשה.
אבל זו באמת לא היא. זו כבר באמת לא היא.
ואני מתגעגעת נורא.
כמעט עם כל יום שעובר אני יכולה להסתכל אחורה ולראות בבירור
כמה עברתי וכמה הבנתי וכמה למדתי
מה שגורם לי לחשוב
איך זה ייראה כשבעוד יום, חודש, שנה,
אסתכל שוב אחורה לעכשיו
ואחשוב כמה ילדה הייתי
ודווקא בגלל
זה כל כך מפחיד תמיד לעשות החלטות
לצאת בהצהרות נחרצות
כי אני יודעת כמעט בוודאות שמחר אדע יותר
ומה שאחליט אז יהיה נכון יותר
אז מה,
איך יודעים מתי זהו זה? שמה שאחליט עכשיו - אין נכון מזה?
יהיו איזשהם סימנים?
למה אין אקסיומות מתמטיות לחיים?
מתקשה להגדיר אם אני מבולבלת יותר או מבינה יותר.
האלק היה אצלי אתמול-היום.
כל הלילה ישבנו ודיברנו.
כל הבוקר התנשקנו והתחבקנו.
שנינו לא הבנו את פשר התזמון והתיאום המשונה, שאחרי כל השנים בא לנו שוב אחד את השנייה, דווקא עכשיו, אפילו יותר מאז.
היינו פעם כאלו ילדים אבודים...
והיום להיות בידיים שלו, להרגיש את השפתיים שלו, זה הרגיש כל כך, כל כך בבית.
הבנו ששנינו הגענו לאותה נקודה בחיים וצברנו ניסיון דומה, כל אחד בנפרד, וכנראה מחפשים את אותו הדבר;
הוא שתק, גם אני, לא יודעת על מה הוא חשב אבל לי זה עשה צביטה בלב.
לדעת את זה דווקא עכשיו
והוא נמצא פה רק שבוע-שבועיים בשנה,
זה משהו שאי אפשר לתת לו אפילו הזדמנות להיבחן. זה לא פרקטי.
אז אמרנו שנעשה את זה שוב בעוד 5 שנים, ניפגש בסביבות כיפור ונשלים פערים....
