בשם האב הבן ורוח הקודש

אני יושבת ומחכה לך,לחשה מריה בשקט בעודה מביטה בו נואם את דרשת יום ראשון על הבמה.
היא ישבה בחוסר שקט על הספסל כשסביבה עוד עשרות נזירות מאזינות בשקיקה לדבריו של אב המנזר.
גופה בער,אוזניה בערו וכל מילה שיצאה מפיו נראתה בעיניה כאילו כוונו אליה בלבד.
כמה רצתה בו באותם רגעים,כמה השתוקקה למגע ידיו על גופה.
לפתע הרגישה מגע יד על כתפה,רדי למטה והתפללי,לחשה לה אם המנזר,את היחידה שנותרה ישובה בספסל.
מריה הסמיקה קלות ובעודה אוחזת במחרוזת התפילה נפלה על ברכיה והתפללה.
אני מתפללת שאהיה חזקה,אני מתפללת שיסורו מחשבות התאווה מראשי כדי שאוכל להיות נזירה טובה יותר
ואני מתפללת שליבי יהיה חזק גם הוא ויתגבר על אהבתי לאב המנזר.
ליבה נצבט בקרבה,היא ידעה שעל המחשבות אותן היא חושבת עליה להענש.
בתום התפילה כשכולם עלו לישון אחזה מריה במקל שהסתירה מתחת למיטה ויצאה החוצה לחצר.
השמיים היו שחורים ומלאים כוכבים,גם הירח היה עגול ויפה.
מריה הסירה מעליה את החלוק שנשר על הרצפה ואז אחזה במקל אותו הספיגה במים קודם לכן כדי שיהיה גמיש מספיק.
פתאום נשמעה הצלפה הגונה ואחריה עוד אחת ועוד אחת.
בין הצלפה להצלפה מריה נשבעה שוב ושוב לכפר על מעשיה ולחסום את המחשבות הטמאות אותן חשבה.
לאחר חמישים הצלפות מריה התשושה והכואבת נשכבה על האדמה הקרה ועצמה את עיניה.
כאשר פקחה אותן שוב שמעה את קולו של אב המנזר.
אני שמח שאת בסדר ביתי היקרה לחש ברוך,הדאגת אותנו מאוד.
מריה עצמה חזרה את עיניה הכחולות וקיוותה שהוא לא ראה כיצד היא כואבת את האהבה שלה אליו ואת הרצון העז שלה לשכוח.


חיכיתי לך גם הלילה,אך לא הגעת ...