לפני 12 שנים. 24 באוקטובר 2012 בשעה 16:11
אני מגיעה הביתה מהלימודים, כעוסה ועייפה. הגשם לא הפסיק לרדת, המעיל שלי רטוב והמגפיים מבריקות מהשלוליות שניקו אותן. אני עולה לקומה שלי , הדלת לדירה פתוחה ובכניסה -הוא עומד על ארבע, הכלבלב שלי.
על צווארו רצועה ועל גופו האפודה הצבעונית שתפרתי לו, שמכסה את גופו מהצוואר עד הבטן. תמיד אהבתי את הבגדים שמלבישים לכלבים בחורף, רציתי שגם לכלב שלי יהיו כאלו. איברו מיטלטל בין רגליו, לשונו בחוץ ועיניו אחוזות ספק טירוף- ספק התלהבות אין קץ. אני נכנסת לדירה החמימה והוא מיד נצמד לרגל שלי, מתחכך בה. "כלבלבי שלי, לא ידעתי שיצאת היום.... חיכית לי, כלבלב שלי?" אמרתי לו בעודי מגרדת לו מאחורי האוזן ומלטפת את פניו מלאות הזיפים, הפרווה שלו. הוא ענה לי בנביחה מרוגשת וקולנית ,"וואף!". אני מושיטה את רגליי לפניו והוא מוריד לי את המגפיים. אני מורידה את המעיל, זורקת עליו ונופלת באפיסת כוחות על הספה. הוא קם על רגליו האחוריות, ניגש לארון לתלות את המעיל שלי ואז חזר אליי על ארבע, הרצועה שלו בפיו. כשהתקרב אליי,לקחתי את הרצועה ממנו ומשכתי אותו לעבר הספה. הוא התיישב על הספה, ומיד לקח את רגליי על מנת לעסות אותן. "איך עבר עלייך היום, נסיכה יפה שלי?" הוא שאל מבלי להפסיק את העיסוי. גופי הגמיש איפשר לי להשאיר את רגליי עליו ולהניח את ראשי עליו בו זמנית, בעודי עונה "לא משהו, אתה רואה".
"חשבתי שתיהי עייפה אז בישלתי היום בעצמי, אפילו שאני יודע שרק את מבשלת".
"חצוף קטן יש לך מזל שבאמת אין לי כוח לזוז" עניתי לו, ונהיה לי חשק עז לנשק אותו. תפסתי אותו בסנטר, משכתי אליי והתחלנו להתנשק כרגיל הרבה מאוד זמן, זה פשוט לא הרגיש נדרש להפסיק. לבסוף ניתקתי ממנו, והוא עזב את רגליי על מנת להתמקד בכל הגוף שלי והחל לעסות אותו בעדינות.
לאחר כמה דקות בהן הייתי עם עיניים עצומות, הוא הפסיק ואמר "בואי, האוכל יתקרר ונורא השתדלתי".
ניגשתי לשולחן האוכל, הוא ערך לי את השולחן והציג בפניי את המטעמים שבישל. באמת היה טעים, או שהייתי רעבה. בזמן שאכלתי הוא עמד על ארבע מתחת לשולחן, כשרגלי האחת על עורפו והשניה בפה שלו. כשסיימתי לאכול הוריתי לו לצאת ממתחת לשולחן והתחלתי להאכיל אותו. צפיתי בו לועס ובולע, וכל ביס שלו עורר אותי עוד יותר. למרות שכלבלבי אוכל עדין ומנומס, הוא עדיין אוכל כמו זכר, משמע כמו חיה... מממ תענוג.
לאחר ששנינו שבענו, הוא פינה את הכלים והובלתי אותו על רצועה לעבר חדר השינה. התפשטתי מהבגדים החונקים ונכנסתי בין הסדינים החלקים והמפנקים שלי. הפשטתי את כלבלבי מהאפודה שלו וגם הוא קפץ איתי למיטה. בעדינות אין קץ הוא סובב אותי על הבטן, קפץ עליי והחל מעסה את גבי הרגיש ואת צווארי התפוס. לאחר כמה דקות החל ללטף אותי, מדיי פעם ידו בורחת לאחד השדיים שלי שבולטים החוצה. באווירת הרוגע המקסימה הזאת נרדמתי. כשהתעוררתי....
לאחרונה קצת זנחתי את הבלוג ואת הפירסומים בו (טוב, לא מגיע לכם, לא קראתם את הסיפור האחרון שפירסמתי). אבל זה לא אומר שהפסקתי לכתוב. אני פשוט מתה על זה- שעם כלבלבי אין לי רגע דל, הדמיון שלי עובד שעות נוספות- בין אם בכתיבה או במציאות. אנחנו כל הזמן כותבים סיפורים אחד לשני, לפעמים כותבים ביחד, לפעמים הוא כותב לי ולפעמים אני כותבת לו. את הפנטזיה המדהימה הזאת כתבתי לו היום, הוא כמובן אהב אותה והתגובה שלו היתה "הלוואי, יום אחד".
אז החלטתי להעלות אותה פה, סתם כדי לעשות לכם קצת טיזינג. וגם כדי שתקראו!
כתיבה, אנשים, זאת הדרך של הנפש לפרוק. כמו שאתם מדברים עם פסיכולוג\חבר\חברה, ככה הנפש צריכה גם לדבר.
כתיבה בהחלט מצילה אותי...
ולפני שאני אגיד עוד דברים שאני עלולה להתחרט עליהם,
ערב קסום לכולם :)
ולילה קסום לכלבלבי שלי, ת' הכלבלב (הכינוי האמיתי שמור במערכת)
