בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מסע אל עצמי, בעקבות האהבה

רכה יותר, שלמה יותר, רגועה יותר. ועדיין, אובססיבית בטירוף :)
לפני 8 שנים. 14 בדצמבר 2015 בשעה 18:53

זאת הבעיה המרכזית.

אני רוצה שתהיה אסרטיבי ודומיננטי.

אבל בחייאת, אל תגיד לי מה לעשות.

תהיה חזק, תשלוט על עצמך, אל תדחוק אותי לפינה. 

וברצינות, אל תגיד לי מה לעשות.

אם יש משהו שמוריד לי, לא שיש לי, זה שמצווים עליי.

ואם אני כבר למטה, תרים אותי. תשפד אותי מבחינתי. אבל אל תגיד לי מה לעשות. 

אני אוריד את הירח עבורך. עד כדי כך. בעצם, חכה רגע.

במיטה. במיטה תגיד לי מה לעשות. 

לפני 8 שנים. 13 בדצמבר 2015 בשעה 18:21

יש משהו בשמלה הירוקה הזאת. אולי זה האורך (או הקוצר), שחושף זוג רגליים נאה. קצר אך נאה. אולי זאת האלסטיות שבה, שהיא מצליחה לעלות מגובה הברך לגובה של אמצע הירך. הצבע שלה, ירוק זית בואך מדי צה"ל, משתלב טוב עם הסריג השחור מעל או הלבן ועם מגפיים עד אמצע השוק. עקב שטוח, בגלל העבודה. 

 

והיום, כשלבשתי את השמלה, נשענתי על השיש כששטפתי כלים. חשבתי עליך, גבוה, כהה, חזק, ניגש אליי מאחור ונצמד לי לתחת. מתחכך ככה, בכייף, מפריע לי להשאיר את הכיור נקי. OCD עם הפרעות קשב וריכוז זה לא קל גם ככה. ובכל זאת, עדיף שתפריע לי תוך כדי סיפוק צרכיי.

 

זה לא ייקח הרבה זמן. תרים את השמלה, תוריד את הגרביונים והחתונים ותדחוף את עצמך חזק מאחור. אני אמשיך להשען על הכיור ולנסות להשאיר אותו נקי ומסודר. 

 

אתה יכול גם להכניס ידיים מתחת לשמלה הצמודה ולהזיז את החזייה. החזה כבד, כאילו חיכה לרגע השיחרור. הפטמות עומדות קשות ומכווצות, בזמן שאתה צובט אותן ונדחק לתוכי.

אני ממשיכה עם הכיור. אתה ממשיך לטחון אותי. שני פימפומים נוספים ותיפול לי הכוס מהיד לכיור. הכוס שלי מלא והכוס שלי שבורה. נעיצה חזקה אחרונה ואני שופכת עליך קיטונות של תשוקה. 

לפני 8 שנים. 12 בדצמבר 2015 בשעה 9:08

What you see, is what you get. אולי השקר הכי גדול שלי בחיים. על פני השטח, ילדה טובה. מדי פעם מבליחה תמונה עם מחשוף עמוק, אבל הגומות והסומק הטבעי מטשטשים את ההווייה הזאת. 

 

ילדה טובה. גם נערת רוק שידעה חיים של סקס סמים ורוק'נ'רול, יכולה להיות ילדה טובה. ובכלל, מה מגדיר אותנו- איך שהסביבה רואה אותנו? איך שאנחנו תופסים את עצמנו? איך שאנחנו חושבים שהסביבה חושבת שאנחנו חושבים על עצמנו? 

 

מישהו שלח לי לינק לסיפורים שכתב. אירוטיקה קלה, עדינה. מזמן נטשתי את הז'אנר הזה. קראתי וזה חימם את הלב כמו לצפות בסצנת הסיום של קומדיה רומנטית הוליוודית. אני אוהבת, אתם יודעים. ילדה טובה שכזאת. 

 

ואני, שנפגשתי לראשונה עם הbds&m לפני ארבע שנים, מכורה לשליטה, אובססיבית לכוח, זקוקה לריתוק, אזוקה לתשוקות- חייכתי תוך כדי קריאה. נרטבתי ואוננתי וגמרתי, חלושות. הויברטור גומר אותי הרבה יותר חזק מהאצבעות שלי, אבל באירוטיקה עדינה צריך לגמור בשקט ועם חיוך מתוק. 

 

ניגשתי לבלוג וראיתי שלא כתבתי סיפור כבר שנים. זה המון זמן. אני קוראת, אני צופה, אני נוגעת ועושה, אבל כשאין תיעוד ממשי, זה די מתפספס. החלטתי לעשות מעשה ולכתוב על הפעם ההיא, כשהחלטתי להצטלם ולתעד את הירידה שלי במשקל. 

 

עליתי על המיטה של הצלם. הוא פרש סדין ממשי בצבע שנהב, ואמר לי לזרום. לבשתי את הבייבידול האדום, פושאפ שחורה ותחתונים שחורים. הבייבידול כבר קצת גדול עליי, אני אוהבת שהכל צמוד, חובק קימורים. וזרמתי. חייכתי והוא ביקש ממני לשנות מצב צבירה. "החיוך שלך מנצח, אבל בואי תנסי גם דברים אחרים".

 

התחלתי לגעת בעצמי. ליטפתי, ליטופים ארוכים. הרמתי את השדיים אפילו יותר גבוה, תנועות מעבליות מרפרפות מעל הפטמות. הן, מצידן, עמדו קשות ומוכנות. ליטפתי את בד המשי של הבייבידול האדום. תפסתי בחוזקה את החלק התחתון של השד השמאלי ונאנחתי בכבדות. התשוקה אפפה אותי.

 

הצלם הסתובב וצילם, מחמיא, מפרגן. הסתכלתי לעברו, הייתי נטולת משקפיים ולכן הדמות שלו היתה מטושטשת. הוא רכן לעברי, כולו מוצק ושרירי בגופיית סבא אפורה. חייכתי שוב, אבל במבט רווי תשוקה וזימה. התקרבתי לקצה המיטה והוא התקרב אליי והמשיך לצלם. 

 

שלחתי יד לכיוון הדגמח שלו. הוא צחק וקפץ לאחור. "לא סיכמנו על זה", אמר. יכולתי להיכבות באותו הרגע, אבל לא רציתי לתת לו לראות איך השלילה שלו פגעה לי באגו. התעשתתי מיד. נכנסתי לתפקיד המצולמת והרמתי את קצה הבייבידול, חושפת ערווה חלקה ותחתונים זעירים. ישבתי על עקביי, הרגליים מפוסקות, התחלתי ללטף לעצמי את הבטן באמצעות בד המשי. 

 

הרחקתי את העקבים וישבתיעל הבד החלק שנפרש על המיטה. הוא, מצידו, המשיך לצלם. הכנסתי לאיטי אצבע לפה ומצצתי אותה ושלפתי אותה וכל הזמן הסתכלתי למצלמה. לא הורדתי ממנה את המבט. אצבע נמצצת והיד השנייה חודרת את מעטה הבד של התחתונים, לכיוון הדגדגן. הסתכלתי על הצלם ואמרתי לו שאני זקוקה לאביזרים שלי מהבית. הוא המשיך לצלם אותי, עוקב אחריי לכיוון התיק. 

 

בדרך, שמעתי אותו נועל את דלת הכניסה של הבית. התכופפתי כדי להוציא את הויברטור הסגול, זה עם הפנינים, והבייבידול נפל לי על הפנים. הצלם צילם ואני התרוממתי לאיטי, מחייכת, חיוך תמים של ילדה טובה. "תגיד", ביקשתי, "אתה יכול לעשות לי טובה?" הוא הסתכל אליי במבט מטושטש ותמה. "אתה יכול לחבר אותי לריתמות שבצידי המיטה? ראיתי שיש לך חיבורים." הוא חייך חיוך רחב ושאל על הויברטור. 

 

"תחבר אותי, אני כבר אתקע בעצמי את הויברטור", אמרתי. אבל מה יחזיק אותו? הוא התעקש. "אתה", השבתי. "או שאתקשר לידיד טלפוני ואתה רק תצלם". זה לא מה שסיכמנו, הוא חזר ואמר. "גבולות נועדו לפרוץ אותם, מותק", צחקתי. 

 

הוא חיבר אותי במומחיות, הגפיים שלי פרושות לרווחה, הויברטור תקוע בי, דומם. חזר לקחת את המצלמה וצילם. "סליחה, עוד בקשה קטנה", אמרתי. "תדליק את הויברטור בבקשה". המכשיר היה תקוע בי עמוק, הפנינים התחילו להסתובב והרטט הקבוע והיציב על הדגדגן גרם לרעש חזק. עצמתי עיניים, מתמסרת. רציתי לדחוף עוד יותר פנימה את המכשיר, אבל הייתי כבולה. "תגיד", פקחתי עיניים, "אתה..."

 

ראיתי אותו עומד מעליי עם זקפה גדולה, ממוצעת כזאת, אבל ראו דרך הבוקסר הצמודים שהזין שלו רחב, רק עם בוקסר ומצלמה שתלויה מהעורף. הוא אמר לי שלא סיכמנו שאפרחע לו לצלם, אבל מכיוון שכך, עכשיו הוא ייעצב אותי לפי איך שהוא רוצה. הוא הדביק לי איזולירבנד על השפתיים, פיזר את השיער הכתום והגלי שלי על הסדין מסביבי, הגביר את עצמת הויברטור, פיסק את רגליי יותר ובעיקר- התעלם מגניחות ההשתוקקות שלי. 

 

אני רוצה לצלם אותך בשיא, הוא אמר, מחזיק את הויברטור ומסובב אותו במעגליים ודוחק אותו ושולף ודוחק. אמי רוצה לצלם את ההזדקקות שלך, הוא אמר, אז הפעלתי מצלמת וידאו ועכשיו אני פנוי לעצב אותך בשתיי ידיים. הוא פתח את הסגירה של הפוש אפ, הסיר כתפייה אחת ואז השאיר אותי רק עם בייבידול וויברטור שמזיז תחתונים קטנים. 

 

הוא התקרב אליי עוד ונשף על הפטמות הקשות והמכווצות שלי. איזה שדיים רכים וגדולים יש לך, הוא מילמל, ותפס אותם לפתע בחוזקה. הויברטור זלג החוצה ואני, מגורה ומתוסכלת, חסרת יכולת לדבר, הסתכלתי על הצלם עם עיניים פעורות לרווחה. הצלם זז ממני, פשט את הבוקסר, קרע עטיפת קונדום ונדחק מעליי בבת אחת. 

 

הוא היה רחב ואני הייתי פתוחה, פעורה, רטובה ונזקקת. הוא דהר מעליי, רכן, שכב, הרים את התחת שלי עם הידיים שלו, נכנס לסצנה, סטר לשדיי, אחז בחוזקה בסנטר שלי ונדחק עד שלא היה בי יותר מקום להתמלא בו. חשבתי שאני מתפוצצת לאלפי חלקים, והוא דחף אצבע לדגדגן שלי ועיסה אותי ועינה אותי בעוד אורגזמה מיידית. 

 

הוא לא עצר, ירד ממני- הסיר את הידיים שלי מהריתמות והפך אותי על הבטן. הוא חיבר מחדש ועלה עליי מאחור, דוחק כרית מתחת לאגן כדי להרים אותי. הוא נדחק אליי, מעסה עם זין שלו את הרחם שלי, משמן עם הרטיבות שלי את פי הטבעת. ואז, הוא שלף, דחף את הויברטור, הפעיל אותו על המקסימום ונכנס בעצמו לתוך התחת שלי. לאט, בנחישות, הוא מילה אותי ואני, אני צרחתי מעבר לאיזולירבנד, עד שהתעלפתי. 

 

כשהתעוררתי, הייתי עטופה בבד שי בצבע שנהב, מחובקת בתוך חזה שעיר וגברי, מלוטפת. את ילדה טובה, הוא אמר, אבל הקנקן שלך עמוק ומלא. שבועיים אחר כך קיבלתי תמונות. את הוידאו- הוא שמר לעצמו. 

 

לפני 9 שנים. 19 בספטמבר 2015 בשעה 11:30

10 חודשים ללא

ילד בן 25

איבוד שליטה

כמעט אבל לא לגמריי

איבוד שליטה רגשי

לא יודעת להגיד בקול ש

אני צריכה חיבוק.

לפני 9 שנים. 11 בספטמבר 2015 בשעה 16:33

הגיטרות מנסרות, הגוף רועד מעוצמת התופים. האצבעות של ימין והבהונות של שמאל מתופפות לפי הקצב. ממול, שתי נשים רוקדות בתוך בועה. יש להן קצב אחר, משלהן. זה מחייך אותי. פעם הייתי צוחקת על חוסר הקצב הזה. היום, היום אני זורמת איתן. הן משוחררות, עם חן משל עצמן. זה מקסים. הן חיות. 

 

אהבה. אהבה ומוזיקת רוק-פופית כזאת, מחזירות אותי עשרים שנה אחורה. נהייתי ילדה מתלהבת עם השנים. פעם זה היה טאבו להודות, היום אני גאה בזה. נשארתי ילדה בתוך תוכי, כזאת שנסחפת עם האהבות ומסתקרנת, שרואה כל דבר, שמביעה דעה. רק באהבה אני לא ממש מבינה. 

 

ז'תומרת, אני מבינה ענקית באהבה, אבל אני לא ממש יודעת להסביר למה אהבה זוגית אין בנמצא. בררנית, זה ידוע. פחדנית, גם. יש פה ושם הצעות, אבל אני מהססת ולא ממהרת. אני בקצב אחר. רוצה קודם כל חבר טוב. מתח יהיה אם יש משיכה ובמילא, אם לא תהייה משיכה, אסנן. 

 

הסולן שר על אהבה ואני יושבת ליד משורר שכותב את החיים שלו וחושבת שמלא זמן לא ישבתי וכתבתי ככה, בכייף. הכתיבה משחררת, לא רק העבודה. בלי קונוטציות (נו, אז קצת). לקחתי לי פסק זמן ארוך, אחרי פגיעה וציפיות לא תואמות. כאבתי, מבפנים ומבחוץ. מצאתי דרך שהכי טובה לי ואני מרגישה שזה בדיוק הזמן לאהבה. 

 

אין לי מושג מי יבוא. הרי דרוש רק אחד, שירצה, שיחשוק, שלא יהסס משני גוזלים עם תבונה ולב ענק. הם המון, אבל בעניין הזה, העיקר היא אני. זה צובט בלב, לשבת ולשמוע על אהבה מפרגנת. לא צביטה של קנאה, אלא הבנה שזה מקסים ואני רוצה גם. אני לא רוצה הרבה, אני רוצה מדוייק. 

 

אין לי ספק שזה יבוא בהפוכה, מכיוון שלא חשבתי עליו. כבר כמעט שנה שאני לא מתחילה עם גברים, וכנראה זאת חשיפה ענקית עכשיו, אבל בזמנים מאתגרים, מוציאים את התותחים הכבדים.

 

אני באחת התקופות הכי טובות בחיים שלי, אם לא ה- ;). אני עובדת במקום שהכי נכון לי, הבנים גדלים בצורה מדהימה ומעוררת כבוד, הבית שלי חמים ומזמין, הקשרים החברתיים שלי חזקים ויציבים, אני יוצאת ומבלה וחוזרת בכייף. אני מחייכת המון. חסר לי העזר שכנגד. חסר ה-מישהו, שיהיה לצידי. מישהו לצחוק איתו, להתפלסף איתו, לרדות בו ;)

 

הנומרולוג הציע לי להעלות הצעה, ומי שרציני, יכתוב שם מלא ותאריך לידה ונבדוק התאמה. אמרתי לו שאני מנסה להפריד בין האתר לחיים הפרטיים שלי, אבל אחרי שיחה ארוכה עם אחת מהחניכות שלי היום, נזכרתי כמה כייף זה לשתף. זאת הכנסת אורחים יזומה, רצויה ועם גבולות ברורים. וגבולות, כך אני נוהגת לומר, נועדו להשבר. תחת ההריסות קמים חדשים-וחוזר חלילה. 

 

אז אני זהבה, בת 34 מקיבוץ, אמא של..., מחנכת חברתית, סטודנטית. אני אוהבת מוזיקה וקולנוע, אוכל, טיולים וים, לצחוק, לדבר ואפילו לשתוק לפעמים. אני נבוכה בקלות, לא תמיד מרוצה מאיך שהשמלה יושבת על הגוף, אני מהממת, נראית טוב, עפה על עצמי והכי חשוב- חיה בשלום עם חוסר המושלמות שלי. מי בא להשלים אצלי מניין זוגי? :)

לפני 9 שנים. 21 באוגוסט 2015 בשעה 16:26

היי היי

שלום שלום

חזרתי.

מצומצמת, מזוקקת, מזוככת.

 

לפני 9 שנים. 23 בפברואר 2015 בשעה 22:57

ימי קריסה. חברות מתרחקות, ערסים מתחילים איתי בפייסבוק והעבודה שוחקת עד העצם.

לפעמים אני מייחלת למישהו שיציל אותי מהמציאות שבחרתי לעצמי. לפעמים הלבד הזה עושה לי טוב. 

אין לי מוזה, זה בסדר.

אין לי יותר מפגשים עם הפסיכולוגית, מיצינו.

ירדו ממני 21 קילו.

אני לא רעבה. בקושי אוכלת. פשוט מותשת.

מי שטוען שניתוח שרוול הוא קיצור דרך קל- טועה. 

עייף לי. זקוקה לחיבוק ולמישהו להתייעץ איתו. 

לפני 9 שנים. 13 בינואר 2015 בשעה 1:19

תמונה בבייבידול

די תמימה

לא רואים מתחת לקו עצם הבריח

גרפה הדים רבים.

עם התאבון

באה הבררנות

ונשארתי אדיבה כדי להגיד 

שאני מוחמאת

אבל לא מעוניינת.

אין ספק

שזאת דרך נהדרת

להכיר ;)

לפני 9 שנים. 10 בינואר 2015 בשעה 13:53

בחירה כזאת גרועה של גברים - שווה שיא גינס. 

אפילו לא אחד. אחד! שרוצה אותי. 

כואב לי על זה. 

אמרו לי שירידה במשקל עוזרת.

ירדתי 14 קילו.

טיפול נפשי אמור לעזור,

הולכת בקביעות. 

לא מצליחה. פשוט לא. 

כזאת חייכנית ואשת שיחה וחברותית.

ועם בחירה גרועה בגברים. 

לא פנויים רגשית, נטולי רגש, ציניקנים כבדים.

מזוכיזם במהותו. התמונה שלי ליד ההגדרה המילונית. 

לפני 9 שנים. 30 בדצמבר 2014 בשעה 18:04

שלוש שנים

פגישה ראשונה

התאהבות אפלטונית

מפגש עם חבר

שגורם לי להרגיש

פי מאה יותר טוב עם עצמי.

מומלץ לכל נפש.