מהגיגי ליבי

כן... ניראה לי שזה מגיע...
אני מקוה שלא.
אבל היום בבוקר, זיהיתי סימנים של כניסה להיפומאניה.
אנסה לרסן את עצמי.

תחזיקו לי אצבעות.
תודה.

הפוסט הזה הגיע בעיקבות שיחה חביבה עם עמיתה כאן (השם שמור במערכת)
שהתברר שלי ולה יש מכנה משותף...
שנינו מעריצים שרופים של טרי פראצ'ט...
למי שלא מכיר - אני ממליץ להכיר.
ולמי שמתעצל לרשום בגוגל ולברר מה ומי - טרי פראצ'ט הוא סופר פנטזיה,
שהתפרסם בעיקר בגלל סידרת ספרים (גאונית) שלו שנקראת עולם הדיסק.
מי שמכיר - אוהב.

אז הינה על קצה המזלג ... תחביביי.

ספרים רבותי ספרים -
יש לי סיפריה דיי גדולה בבית - מדע בדיוני רובה הגדול.
פשוט כי אני אוהב לחלוק את הדברים שאני אוהב עם אהוביי.
אז אישתי לגמרי לא בקטע,
למרות שהיא חובבת ספרים, אבל מסוג אחר לגמרי (מורה לספרות, מילן קונדרה, פול אוסטר וכו' וכו')
וגם לה יש קצת ספרים (פחות משלי, אבל עדיין)

ולמי שלא מבין... חובבי המדע הבדיוני והפנטזיה הם סוג של... טיפוסים.
קשה לי להגיד שאני חנון על, או גיקף ממש לא, אולי פעם הייתי... מזמן.
בעצם מי אני שאשפוט את זה? אולי אני חנון... מי יודע?

אבל...
הסיפריה שלי היא אחד הדברים היקרים לי ביותר,
ואחד מהדברים שאותם אני אוהב לחלוק עם אלה שאני מכיר.

אז להלן ספרים שלדעתי.. פאר היצירה...
חלקם קל למצוא בכל חנות ספרים, וחלקם... נו טוב, רק אחרי חיפושים מייגעים
בחנויות ספרים ליד שניה, וגם אז אם יש מזל.

אז טרי פראצ'ט ועולם הדיסק אמרנו.
באותה קטגוריה מד"ב קומי- מדריך הטרמפיסט לגלאקסיה.

לקטגוריה אחרת בכלל -
רוברט היינלין....
לא את כל הספרים שלו אהבתי....
אבל חלקם הם נכס צאן ברזל -
עריצה היא הלבנה
החתול העובר דרך קירות
לשוט מעבר לשקיעה (האהוב עליי ביותר שלו נדמה לי)

רוז'ר זילזני.
כל הסידרה של אמבר... גאונית לדעתי, קראתי כמה וכמה פעמים,
כתובה נהדר, בגוף ראשון, מותחת ומקורית.
ובאותו סיגנון -
בורא העולמות של פיליפ חוזה פארמר (תורגמו רק 3 ספרים מהסידרה לעיברית)

דין קונץ - קצת יותר קרוב למציאות, ספרות מתח עם טוויסט בדיוני אבל כותב בחסד עליון -
ניצולה יחידה שלו - מצויין
ברק
אל פחד

ויש גם ספרים בודדים - פה ושם שחביבים עליי במיוחד -
עולם יום - פיליפ חוזה פארמר
האיש במבוך - רוברט סילברברג
קץ כל זמן - אסימוב

שער - פרדריק פול (טרילוגיה)

לא צריך להזכיר את טולקין, כולם מכירים אני מקווה... ומי שלא.. נו טוב,
כדאי שיכיר, כי מדובר בידע כללי.

מי שלא מתחבר למדע בדיוני, או פנטזיה - ולא קרא או ניסה לקרוא
לא יודע שיש בספרים האלה הרבה יותר מחלליות וחייזרים

יש שם הרבה הרבה יותר מזה.
יש שם עומק, יש שם מחשבה, ויש דברים שעד שאתה לא קורא...
אתה לא יודע.

אני מניח שגם אצל מילן קונדרה ופול אוסטר יש המון דברים ותובנות,
אבל זה סוג אחר של.

בכל אופן, על קצה המזלג - ספרים שאני אוהב (וממליץ)

יש גם סרטים כמובן, ומוסיקה - איך לא.
אבל זה בפוסטים אחרים אני מניח...

אני מניח שהפוסט הזה יעניין לא מעט אנשים כאן.

אומרים שאם יש בחדר 10 יהודים, יש 11 דעות על כל נושא שהוא.
כך גם אם איני טועה בעולם השליטה.
יש פה המון אגו, והמון גאווה של אנשים. כל אחד רוצה להתבלט ולהראות
שהוא יודע יותר טוב ושהוא מבין יותר נכון.

ושוב - סליחה אם הכללתי, אני יודע שלא כולם כאן ככה, אבל יש לא מעט שהאגו אצלהם
משחק תפקיד גדול.

אז תצאו מזה. אין דבר כזה "מבין יותר טוב", כל אחד פה מסיבה מאוד אישית,
מאוד ספציפית, וכל אחד כאן יודע מה הכי טוב ונכון עבורו.

אז נכון שבדסמ צריך להיות בטוח, שפוי וכמובן בהסכמה, על זה אין ויכוח לדעתי,
לפחות על הרוב המוחלט של האנשים בתחום, אבל לגבי השאר - ובכן....

אני חושב שדעתי העיקרית על העולם הזה היא זו -

כולנו כאן בשביל להנות!!!

לא תתחמקו מזה, כולנו כאן באנו כי אנחנו נמשכים למשהו כאן,
וכולנו רוצים לממש את הדברים שאנו אוהבים.
באנו להנות נקודה.

גם אלה שבאו בשביל שוטים, מחטים, חשמל, דם, קקי ופיפי.

כולם באו להינות!

אז הינה כמה ניגזרות מההנחיה הזו -

א. שליטה מלמטה - אין דבר כזה, לדעתי בכל אופן.
למי אכפת בכלל שהנשלט מנסה להביא את השולט לעשות לו דברים שהוא אוהב אותם במיוחד?
הרי כל הפואנטה היא להינות, לא? זכותו של הנשלט להינות, בדיוק כמו שזכותו של השולט להינות.

למי שליטה מלמטה מפריעה?
אולי לשידוכים כאלה שהפנטזיות שלהם והפטישים שלהם לא תואמים.
כאן אותו שולט - מנסה להביא את הנשלט ליידי כך שיספק את צרכיו האישיים, אולי כנגד
הדברים הספציפיים שאותו נשלט נהנה מהם יותר.

אין לי בעיה ששולט יוביל את הנשלט למחוזות עלומים - למקומות שבהם הוא לא היה,
זה נהדר, וזה חלק מהכיף בעולם הזה - קוראים לזה חינוך, קוראים לזה התפתחות
זה ניפלא!
אבל לעזאזל - אם הנשלטת שלי אוהבת משהו ספציפי במיוחד, למה שלא אתן לה אותו?
למה שאקרא לזה שליטה מלמטה?
היא כאן כדי להינות, לא? אז למה שלא אתן לה בדיוק את מה שהיא רוצה ואוהבת?

והינה הניגזרת השניה -
אני חושב שהמון זוגות של שולטים ונשלטים כאן - במיוחד שמדובר בנשלט גבר,
שמחפש מלכה בנרות וקשה לו למצוא אחת שתירצה אותו, או אדון שמחפש שיפחה
וגם אותן קשה למצוא -
מגיעים אחד לשני מתוך פשרה ולא מתוך בחירה אמיתית.

בחירה אמיתית מגיעה רק כאשר יש התאמה טובה בין הדברים שהשולט והנשלט אוהבים שניהם.
אז נכון - לפעמים זה תהליך - ולפעמים לוקח זמן להביא אחד את השני למקום הנכון,
אבל לכל הרוחות - שעבד לא יבחר בכל מלכה שזורקת לו משפט, ושאדון לא יקח
לעצמו שפחה רק בגלל שהיא היחידה שקרצה לו.

תבחרו את מי שבאמת מתאים לכם, נקודה.

לגבי הסעיף הבא - טוב זה כבר ההשקפה האישית שלי והדרך האישית שלי -
ומקובל עליי לחלוטין שלא כולם יסכימו איתי בנושא הזה :

אני חושב שיחסי שולט נשלט, כדי שהם יהיו איכותיים, לא יכולים להיות סטוץ,
או סשן חד פעמי, או משהו בסיגנון הזה.
זה חייב להיות קשר. קבוע.
זה חייב להיות יציב. אמיתי.

עבד שמסתובב עם 5 מלכות שונות... בלי להתחייב לאף אחת
עבד שהולך למלכות בתשלום - רק משום שאף אחת לא נענית לו

לא. ככה זה לא.

ואני יודע שיש כאלה שזה יותר מתאים להם ולאישיות שלהם ולאופי שלהם לעשות
זבנג וגמרנו. אבל אני חושב שזה תפל מידי, שזה לא ממצה מידי, ושזה לא אמיתי.
אבל מכיון שההנחיה הבסיסית היא שכולנו באנו לכאן כדי להינות -
אז אין לי בעיה בכלל שמי שנהנה מסטוצים - וסשנים מזדמנים - שילך על זה,
זה לגטימי וטריוואלי בעיני.

זהו לבינתיים.
אשמח לקבל לפוסט הזה באופן ספציפי תגובות, הארות, הערות וכו'.
אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.

מאז שנפרדתי מאנה, לא מצאתי אף אחת שהגיעה לרמה שלה - מבחינה מינית.
לא שלא היו בחורות חמות במיטה, אבל לא היה להן את הראש שלה,
את השובביות, את הפילפליות שהיתה בה.

את אלה שבאו אחריה, אני הובלתי, אני שלטתי בהן, לא בכולן כמובן, רק אלה שהצלחתי
לאט לאט להביא לכך, וגם זה - לא ברמה גבוהה, כי לא כולן בקטע.

אני יודע שהזיכרונות שלי מתעתעים בי.
זה יכול להיות קשור לתרופות, או להתקפי המאניה עצמם,
או גם וגם- קשה לדעת מה האמת.

אז זמנים, ושמות, ותאריכים מבולבלים אצלי, ואני שוכח הרבה דברים
אבל מה שאני זוכר באופן מוחלט הוא
שב 10 למאי 2002 - התפרצה אצלי המחלה.
זה התפרץ כהתקף היפומאני.

התקף ניפלא שנמשך כמה חודשים טובים.
ואני אומר ניפלא - כי הוא היה ממושך, חזק, והייתי עדיין בשלב של חוסר הידיעה
שאני מאני דפרסיבי.

הוא גם לא הסב נזק גדול, להבדיל מההתקפים שהגיעו אחריו.

אבל הוא הכניס אותי לכאן, לעולם הזה.
ולאט לאט התחלתי להיות פעיל יותר ויותר.

אני יכול לומר שכל התקף היפומאני שהיה לי קרב אותי לכאן,
והדיכאונות שהגיעו אחרי כן, הרחיקו אותי מכאן.

וכן, אני מודע לאפשרות שאני כרגע עשוי להיות בהתחלתו של התקף, אם לא בעיצומו,
ואני בודק את עצמי כל הזמן, וחושש.
כרגע אין את כל הסימנים להתקף, כלומר, אני ישן טוב, אני לא מבזבז כספים,
אין מחשבות מהירות, אני שקול, וזהיר - אבל אני כאן כרגע, וזה אומר משהו,
כי בכל זאת -
היתה קורלציה בין ההתקרבות שלי לבדסמ לבין ההיפומנאיות שלי,
ולכן אני עכשיו עם נורה צהובה מעל הראש.

אני סוויץ, תמיד הייתי, אולם בתקופה ההיא רציתי יותר לחוות שליטה מהצד של הנשלט,
והיום - היום אני נוטה לחוות אותה מהצד השולט.

אני חושב שיש בזה ייתרון, כי שולט שהיה פעם נשלט - יודע יותר ומבין יותר את הצד השני
וזה נותן לו ערך מוסף.

בפוסט הבא אספר על השקפותיי על עולם השליטה.

המפגש הבא שלי עם עולם השליטה, היה בגיל 24 בערך.
קראו לה אנה (שם בדוי) ועד היום אני חושב שהיא היתה הפרטנרית הכי טובה שלי במיטה.
בפועל היא היתה השניה ששכבתי איתה, למרות שעם הראשונה זה היה קצר יחסית
(3 חודשים של קשר), אנה היתה משהו אחר.

הכרתי אותה כשבאתי להשכיר דירה מאביה, היא ישבה שם בכניסה של הוילה
(אני באתי להשכיר יחידת דיור שנבנתה מאחורי הוילה שלהם)
מייד נידלקתי עליה, אולם הייתי בטוח שהיא צעירה מידי.
רק בדיעבד התברר לי שהיא בת 18 וחצי.

היא ניראתה מדהים, מזכירה את כריסטינה ריצ'י.

הקשר התחיל באופן ידידותי, למרות שאני נדלקתי עליה, אולם בילינו המון.
היה ברור לי שאני רוצה יותר.

ואז בערב אחד, שהתברר לי בדיעבד שהיא היתה מעושנת בו (גראס) היא הזמינה אותי לחדר
שלה. היא היתה לבושה בבייבי דול מסטאן, ותחתונים.
לא היתה לה חזיה.
היא ביקשה שאעסה אותה, וזה מה שעשיתי.
ישבנו על המיטה שלה, ראינו טלויזיה, דיברנו - ואני מאחוריה עושה לה עיסוי,
כשהיא לא ממש דואגת מזה שאני מציץ לה על החזה.

הקטע המצחיק היה שבלילה הראשון לא עשיתי כלום - רק עיסיתי אותה.
היא בטח יצאה מזה מאוד מתוסכלת.
למחרת היא ביקשה את אותו טיפול - אבל אז כבר הבנתי שהיא רוצה יותר,
ופעלתי.

היה מדהים.

אנה, למרות גילה, היתה שובבה לא קטנה, ויוזמת.
היא היתה זו שקידמה אותנו בהתחלה לדברים הקינקיים יותר, אולם לאחר מכן
אני המשכתי ויזמתי גם.

הויבראטור הראשון שקנינו היה בגלל שהיא ביקשה,
את השני והשלישי אני הצעתי.
בין לבין הגיעו גם משחקים עם אזיקים, קשירות עיניים, ומשחקים אחרים.
לא הכאבנו אחת לשניה, אבל היינו עסוקים בלמצוא כל הזמן את האתגר הבא.

אחד השיאים היה במשחק סטריפ פוקר, שכמובן אחרי שהורדנו את הבגדים לחלוטין
המשכנו לשחק, כשכל צד מבקש מהמפסיד כל מה שהוא רוצה.
כל דבר שהוא.

אחרי כמה משימות שאיני זוכר אותם במיוחד, אבל בהחלט היו ראויות,
הגיעה ה - משימה.

אולי זה הרגע לגילוי נאות -
אני יודע שלייד הכינוי שלי רשום שולט, אולם מי שקרא את הפוסט הקודם,
אולי יבין שלמעשה אני סוויץ.
אני בעד משחקים הדדיים.
כרגע אני בשלב ובתקופה בה אני מחפש לשלוט, ולכן בחרתי לשים שולט לייד השם.

נחזור לפוקר.

היא בהתחלה מאוד היססה לבקש ממני את זה, היא חשבה שלא אסכים, ושלא אוהב את זה.
כמובן שהסקרנות שלי הביאה אותי להתעקש איתה שתספר לי על מה היא חשבה,
ואחרי שהבטחתי כמה וכמה פעמים שזה יהיה בסדר - היא סיפרה לי.

היא ביקשה שאקח קונדום ואלביש על האצבע שלי,
שאעמוד על ארבע, עם הישבן לכיוון שלה, להבליט אותו למעלה, ולפשק (איך לא?)
שאקח את האצבע עם הקונדום, ואתחיל להחדיר לעצמי לחור של הטוסיק
כשהיא צופה בי ומאוננת.

ברגע שהיא סיימה את הבקשה - בום! הכל צף למעלה, וניזכרתי במה שהיה בילדות.
זה היה טריגר.
קשה להסביר את ההרגשה שפתאום הכל נופל במקום.
זה היה חזק ועוצמתי.

רמת הריגוש שלי באותו רגע היתה כל כך גבוהה, שרעדתי בכל הגוף.
ביצעתי, כמובן, זה היה מדליק ומדהים, כצפוי,
והמשחק פוקר המשיך (אני פשוט לא זוכר מה היה שם, אולי מעוצמת החוויה הזו)

בשלב מאוחר יותר שיתפתי אותה בהרגשות שלי לגבי כל העיניין -
וסיפרתי לה הכל.

לא, למי ששואל, היא לא הפכה להיות המלכה שלי, או השולטת שלי,
אבל בהחלט השתעשענו אחד עם השניה, באופן קינקי והדדי.
בתורות, כמו שאני אוהב.

רק שהפעם - זה לא היה תמים בכלל.

אז בוא נתחיל מהתחלה.

אני חושב שהסיבה העיקרית לכך שאני נמשך לעולם הזה של השליטה,
נעוצה בילדות שלי.

אני מניח שלהמון אנשים היו חוויות כאלה בילדות, אצלי היא מסיבה כלשהי השתרשה עמוק.
מדובר במשחק שהסיבה לו היא סקרנות ילדותית בריאה -
רופא וחולה.
אני לא זוכר את הגיל המדוייק בו זה התחיל, משהו בסביבות גיל 7-10 אבל אני לא בטוח.
מה שאני יודע זה שזו היתה חוויה חזקה, כי אני זוכר אותה עד היום.

אז במקרה שלי מדובר בשכנה שלי, בת גילי (שנה שנתיים פחות)
וכן, התחלנו כמו כל הילדים בלבדוק אחד את השניה - כמו רופא ואחות.

אני לא יודע למה - אבל התמקדנו בעיקר בטוסיק.
היא בדקה אותי, ואני בדקתי אותה - בתורות.

כמו שמכירים בעולמינו - העמדתי אותה על ארבע, על המיטה, ערומה, כשהטוסיק למעלה
והראש והחזה צמודים למיטה, וכשהיא מפסקת את הישבן שלה לכבודי,
כדי שיהיה לי קל להסתכל ולבדוק.

ואני אכן הסתכלתי ובדקתי, ונגעתי.

אחר כך התחלפנו בתפקידים, וזה היה לא פחות נעים וכיפי.

ככה הכל התחיל.
אני זוכר עד היום שאהבתי את המראה, ואת הריח שלה, ואת זה שהיא
עושה בשבילי כל מה שאני מבקש.

ספאנקים לא היו שם. את זה למדתי מאוחר יותר.

זה נמשך תקופה מסויימת, אני לא זוכר כמה, אבל כל פעם זה היה כיף, ונעים ותמים,
והדדי, ומגרה.

הפעם הבאה בה ניכנסתי לתחום הזה, היתה בגיל 24, אבל את זה אשאיר להמשך.

עלתה בי המחשבה אתמול, שהינה פתחתי בלוג, באתר שעוסק בשליטה, ולמרות שדיברתי לא מעט על שליטה בפוסטים, לא ממש דיברתי על השקפותי על העולם הזה, שיש בו כל כך הרבה גוונים, צבעים, ריחות, דיעות ועמדות. מן הראוי שאעשה סיבוב פרסה קל, ואדון גם על הדברים האלה - ברומא נהג כרומאי. אז בפוסטים הבאים אנסה לפרט ולהציג את השקפותיי, דיעותי, והדברים שמסעירים אותי יותר בעולם המיוחד הזה.

ושלא תגידו שלא קיבלתם התראה מספקת :-)

לאחר איי אילו התקפי היפומאניה שעשו לא מעט נזקים, אתה לומד בתור מתמודד לפחד מההתקף הבא.
זה נשמע לאוזן הלא מיומנת כל כך טריוויאלי לפחד מהתקף, אולם מדובר למעשה בהתקף של אושר. אושר גדול.
כשאתה תופס בפעם הראשונה שבעצם אתה פוחד להיות מאושר, ושכל סימן קטן לאושר עשוי לרמוז על התקף שמתגנב לו מאחור בלי שתרגיש, אתה קולט כמה נידפקת. נידפקת בגדול.
ברור שהפחד הוא לא מהאושר, אלא מאובדן השליטה כתוצאה מכך, אובדן שליטה שנובע מאושר צרוף ובילתי מרוסן, אינסופי ועוצמתי.
אותו אושר שכולם חווים בזמן שהם מתאהבים, ברמה גבוהה.

הטריגר לכך יכול להיות כל דבר, אבל מה שבטוח הוא שיש טריגרים ידועים מראש, למשל... פרידה מהאישה.

ברור לי שאם בסוף אחליט להיפרד מהאישה, השיחרור שאחווה אחרי כן, יהווה טריגר חזק מאוד. החופש שאחווה, היכולת לצאת ולהיפגש, ולהכיר, ולצוטט, ולחוות ולטעום. כמו אריה בכלוב שלפתע שוחרר לתוך אחו ירוק ומלא איילות.
אין ספק שזה מסוכן לי, אולם האם אני חייב לקחת את זה בתור שיקול בבואי לשקול אם להישאר או לעזוב, או שאסור לי להתחשב בזה מתוך תקווה שאוכל לשמור על שליטטה עצמית?

אני לא אוהב שמפעילים עליי לחץ, (טוב נו, מי אוהב?)
אבל זה מה שקורה כרגע.

לא זוכר אם כתבתי כאן, אבל חתמתי חוזה במקום עבודה חדש -
מכמה סיבות -
שיפור תנאי העסקה,
שיפור מבחינה מיקצועית,
ובגדול - המקום הנוכחי עושה סימנים לא טובים מבחינת יציבות.
סימנים לא טובים בכלל.

אז הודעתי על סיום עבודה, וכמובן שהם קיבלו את זה בשוק,
ואם אעזוב - לא יהיה להם קל, כי יש לי הרבה ידע ייחודי.
הם רוצים לשמר אותי - מאוד רוצים.

אז הם הסכימו להשוות לי את תנאי השכר למקום החדש.
והסכימו לתת לי קורס בשביל קידום מיקצועי,
אבל בכל זאת - מאחר והמקום לא מראה יציבות,
אני נוטה לעזוב בכל זאת.

אבל אז הם שלפו קלף מסויים -
הם לא יתנו לי את פיצויי הפיטורין שלי - גם לא את אלה שהצטברו לטובתי.
אלא אם -
אשאר שלושה חודשים - כדי שיהיה להם זמן מספיק להכשיר מישהו במקומי.

זו סחטנות לשמה,
וזה לא מוצא חן בעיני -
אבל מדובר בסכום לא מבוטל, לא מבוטל בכלל.

בכל אופן לא ניראה לי להמשיך לעבוד בחברה
שמפעילה סחטנות,
גם אם מבחינה כלכלית זה לגטימי ונכון עבורה.

כרגע אני הולך לעשות כמה בירורים בנושא,
ולפעול בהתאם.

אם כבר הזכרנו פחד,

אז אם אתוודה ואגיד שאני פוחד מג'וקים, איך זה יתקבל כאן בדיוק?

😄

נו, זה גם קשור לטראומת ילדות שהיתה לי, אבל מה זה משנה?
הינה אמרתי
אני פוחד מג'וקים.

יש למישהו בעיה עם זה?!