לפני 13 שנים. 25 בנובמבר 2011 בשעה 8:34
אז בוא נתחיל מהדברים הבסיסיים :
אני בן 38 נשוי, פלוס ילד, ולצערי אי אפשר לפרסם פוסטים מהנייד
כך שבמידה ולא אוכל לפרסם מהעבודה, אהיה מוגבל לפרסם רק אחת לשבוע.
לא, אינני נשוי באושר, זה למעשה דיי ברור, היות ואני כאן.
לא. אף אחד אינו אשם בזה, ואולי שנינו אשמים, אני לא רוצה להגיד מי יותר ומי פחות,
כל אחד אשם בדרכו הוא, מה עוד שהיא לא כאן כדי להציג את הצד שלה במשוואה.
אני רוצה להדגיש, שהבעיות הן לא אך ורק על הרקע המיני, כלל וכלל לא,
למרות שבתחום הזה המצב רחוק מאוד מלהיות מספק.
אולם עיקר הבעיות הן על בסיס של תיקשורת לקויה, המון מעצורים,
משני הצדדים, חוסר שיתוף, ואי אפשרות לשיתוף מלא של הדברים
(לפחות מהצד שלי, אני מניח שגם משלה - בכל אופן, אפרט בהמשך)
ניסינו טיפול זוגי, הוא עוזר במידה מסויימת, אבל רק אם הוא מתמשך
ורק אם הוא מתקיים אחת לשבוע, מה שכרגע טכנית אין באפשרותינו לממן,
כך שהפסקנו (מקווה שזמנית) אחרי עשרה מפגשים בערך.
אבל הוא לא שינה את הדברים הבסיסיים, ולדעתי הוא גם לא ישנה אותם,
ואם הוא יצליח לשנות משהו, זה יהיה מאוד מינורי, ומאוד מאוד לאט.
מבחינה מסויימת ניתן להגיד שאני פחות הוגן מבין שנינו, שכן להבדיל ממנה,
אני בגדתי בה, וניתן לומר שעדיין בוגד, כי גם הבלוג הזה הוא סוג של בגידה.
ברור לי שזו הדרך הפחות טובה להתמודדות עם המצב, ושהדרך היותר טובה
היא - לנסות לפתור את הדברים בצורה... אינטנסיבית ומהירה יותר,
או - לקחת נשימה ארוכה, עם הרבה אומץ - ולהתגרש.
ברור לי שבגידה היא סוג של בריחה מהמצב, ולא פותרת שום דבר, אלא
אולי רק דוחה את הקץ, אבל כרגע, היות והמצב מורכב, והוא תמיד מורכב,
מה עוד שיש ילד, ששנינו כל כך אוהבים, עד כלות הנשימה, שהדבר האחרון
שאני רוצה זה לפגוע בו, ואין ספק שהוא יפגע במידה ונתגרש.
אני בוחר כרגע לפחות, עד שאקבל החלטה, או אאזור אומץ, לברוח לכאן.
אני מניח שלא מעט אנשים נשואים שמחוברים לכאן נמצאים באותה התלבטות,
ואיני מחדש לאף אחד שום דבר בנושא הזה, רבים נמצאים באותה דילמה
ובאותה התלבטות והתחבטות, ואולי אוכל ללמוד מהם, ומאלה שניסו גם
את הדרך השניה, זו שעוד לא ניסיתי.
ועכשיו לדברים היותר אינטימיים ומעניינים
(אני רואה שהפוסט הזה עומד להיות ארוך, עימכם הסליחה)
הנושא הראשון קשור לזה שאני סובל מנכות - מלידה.
מדובר בצליעה ברגל, ולמרות שהעיניין העסיק אותי מאוד בעבר,
מעולם הוא לא הגביל אותי בחיי היום יום (למעט גלישת גלים ורכיבה על אופניים)
והיום איני מייחס לו חשיבות כלל וכלל, למרות שסביר להניח שהוא בנה אותי בתור אדם ואישיות.
הפרט השני, גם הוא השפיע עליי לא מעט, איני מאלה שזכו להיות "מבורכים"
לא, אני לא פיצפון עד כדי חוסר תיפקוד, אולם אני מעט מתחת לממוצע,
מה שבגדול מאוד מפריע לגברים שבינינו, והסיבה העיקרית לכך היא התפיסה החברתית
שהגודל - כן קובע, למרות שלפחות מניסיוני האישי - למרות שלא מפסיקים משחר האנושות
(וכניראה לא יפסיקו לעולם) לשאול את השאלה האם הגודל קובע - התשובה היא ברורה
לחלוטין - "תלוי את מי שואלים"
אין תשובה חד משמעית, יש כאלה שהגודל חשוב להם מאוד, ויש כאלה שלא.
וזה נכון לגבי רוב הנושאים - גובה משקל, צבע עיניים וכו' וכו'.
בכל אופן, עליי זה כן השפיע, בכמה אופנים - סבלתי לא מעט מחרדת ביצוע ובעיות תיפקוד,
ועל אף שבשנים האחרונות עם האישה - אין לי בעיות כאלה, זה מידי פעם צץ ומרים ראש,
ואני מניח שעם מאהבת חדשה, זה בהחלט עלול להופיע, בייחוד בהתחלה.
אבל היו לזה צדדים חיוביים -
זה הפך אותי למאהב מאוד יצירתי, מאוד מתחשב ומאוד סבלני,
(ואולי זו חלק מהסיבה לכך שהגעתי לעולם הזה של השליטה, כי כאן יש משהו אחר)
זה גרם לי להמציא את עצמי מחדש, ולמצוא את הדרכים שלי לפצות על כך,
ולשמחתי המון המון שותפות למיטה שהיו לי מאוד מאוד נהנו מכך, ואף טרחו
לומר לי את זה בפירוש, כך שהיום איני מתרגש מהנושא, אולם חשוב לי ליידע את
הצד השני על הנושא, שלא יהיו אי הבנות.
אולי זה לא המקום לספר את הפרט הזה, כדי שכולם ידעו,
אולם החלטתי שהבלוג יהיה בלי פילטרים ומסכות, וכזה הוא הולך להיות,
מה עוד ששני הנושאים הבאים הרבה יותר אינטימיים ופרטיים.
הנושא השלישי - יותר כואב, וגם איתו אני מתמודד ואתמודד עד סוף ימי חיי.
אני מתמודד משנת 2002 עם מה שקרוי - הפרעה ביפולרית.
אלה שלא שמעו את המינוח - אולי יכירו אותו בשם היותר עממי שלו - מאניה דיפרסיה.
כעיקרון מדובר בשינויי מצב רוח, שינויים שניכפים עליך בשל איזון ביוכימי שמופר
במוח - או מטריגרים חיצוניים - או - ללא סיבה שהיא.
במאניה דיפרסיה השינויים הם לשני הכיוונים - גם דיכאונות - שכולם מכירים,
אבל גם הצד השני - התקפי היי ארוכים וממושכים, אתה נמצא בגג העולם,
אתה יצירתי, ייצרי, אסרטיבי, פעיל, אקטיבי, מדהים, מלא ביטחון, הולל, חסר עכבות
אבל זה הופך לאט לאט גם ליותר ויותר שלילי -
ביזבוז הרים של כספים, חוסר שינה, עצבנות, פתיל קצר, מגלומניה, הרחקת
ושריפת כל הקשרים החברתיים שלך בצורה אגרסיבית, וביצוע מעשים שלא ייעשו.
אתה חושב שמותר לך ומגיע לך הכל.
אתה חושב שאתה המשיח, שאתה סופרמן, שאתה אלוהים.
ואז -
אז מגיע הדיכאון, וככל שההיי היה יותר ארוך ונהדר, כך הדיכאון מכה בעוצמה יותר
קשה וכואבת. ולא מדובר בתחושת דיכדוך קל, אלא במצב של חוסר יכולת לתפקד
חוסר יכולת לצאת מהמיטה, חרדות איומות, פחדים... וכמובן רצון למות.
זה לא היה קל להתמודד עם העיניין הזה, לפחות בהתחלה - צריך ללמוד לקבל את זה
וללמוד לקבל את עצמך. אבל היום - היום זה פחות מפריע לי, כי למדתי איך ומה,
למדתי בעיקר לקבל ולהכיל את זה. ואני דיי גאה להגיד שלמרות העיניין
אני מצליח לעבוד בעבודה מסודרת ויציבה, לפרנס בכבוד, ולהיות אבא נפלא,
מה עוד שאני גם פעיל בתחום ומנחה קבוצת תמיכה לאנשים המתמודדים עם הנושא.
והנושא האחרון - והיותר אישי אפילו - קשור ברובו לנושא הקודם,
באחד מההתקפי ההיי של המחלה, ולא מעט בהשפעתו, ביצעתי עבירה פלילית, לא קלה,
נשפטתי עליה ואף גזרו את דיני - חצי שנה של עבודות שירות.
זה אמנם מאחורי, וזה אולי גם מה שהציל אותי במובן מסויים - שכן מאז העבירה הזו
אני הרבה יותר שומר על עצמי מאוזן, ולא נותן לעצמי להיסחף למצב של חוסר שליטה.
אבל המחיר העיקרי הוא רישום פלילי, בעבירה שיש בה קלון,
ובאופנים רבים נושא זה עשוי לבוא ולפגוע בי בהמשך חיי.
איני גאה כלל במה שעשיתי, ואיני חושב שאעשה משהו כזה שוב,
אולם אני יודע שהסיכון שם, וקיים, ושאם אצא משליטה ואכנס להיי מטורף,
הכל יכול לקרות. הכל.
אז זהו כרטיס הביקור שלי - ללא פילטרים,
זה לא כרטיס קצר כמו שרציתי, וזו רק ההתחלה.
ואני מקווה שההמשך יהיה לא פחות מעניין ומרתק.
