דוסטוייבסקי זה לא

זה הבוקר הראשון באפריל והשמש רק מתעוררת ומשילה מעליה את כל החורף הזה, זו ראשית עונת הרחצה וכבר ידעתי שיהיו הרבה בנות יפות שאני אוכל להשקיף עליהן בעבודה.
בנות יפות זה עניין מסובך, כי הרי אני יוצאת מנקודת הנחה שכל הנשים יפות איך שהוא, האף שלהן ככה והעצמות לחיים, או שזה אולי בכלל החזה, או התחת או הרגליים הארוכות. לי יש דווקא רגליים סבבה, יחסית.

מה שאני אומרת, זה שצריך לדעת איך לבחור אותן. איך לדעת מי הכי שווה את הזמן שלך בין כל הצ'יקיטיטות עם הבטן השטוחה והחזה החצוף והתחת החפין.
ואחרי דקות שסקרתי בהן את החוף, גמרתי בדעתי שאין אף אחת מעניינת.

הטבח הערבי צעק עליי שאני מתעכבת עם ההזמנות ואמרתי לו שיגיד תודה שאני לא בועטת אותו לעזה והוא צחק. הוא הכין חביתה מקושקשת וקפה עם חלב מוקצף בצד בתוך כלי קטן ולקחתי אותו לזוג עייף.
הם ישבו ליד השולחן הנקי וזעפו. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ולמה מלוכלך פה, ומה זה כל השמש הזו ומה נסגר עם המזגן ואני חייכתי והם אמרו, "אויש כמה שאת מקסימה",

צחקתי איתם קצת. ושאלתי מה הם עושים, הם בכלל מהדרום, באו לצפון לבקר משפחה, הם קבעו לעשות יום כיף בים, אבל הילדים לא הצליחו להתעורר ועכשיו הם מאחרים.
הם אכלו חצי שעה ואז הגיעה משפחה קטנה, עם תיקים קטנים, וילדים קטנים עם פיות עצומים. היה רעש. אני אוהבת רעש.

הגשתי כל מיני דברים שאני אוהבת להגיש. דברים צבעוניים, שוקולד עם תותים ופאי תפוחים עם גלידה, וניל, עם פצפוצים. אני אוהבת ילדים.

הם הלכו ונתנו לי טיפ נדיב מדי. נשענתי על הקיר מחוץ למסעדה והדלקתי סיגריה, אני לא מבינה למה זה ככה. למה כל הבנות האלה משעממות אותי. למה הן לא מצליחות לגרום לי לבהות ולכתוב עליהן דברים מלוכלכים שאני אחזור הביתה.
אני לא מבינה נשים כאלה.
הן לא שומעות מוזיקה, או קוראות ספר, או מנהלות שיחה, הן פשוט שוכבות עם הרגליים השזופות שלהם ונותנות לשמש לבצע בה זממים בדממה. כאילו הן לגמרי בסדר להתמודד עם המחשבות שלהן, להתעמק בהן ולהרהר בהן. אולי זה יותר קל כשהמחשבות עוסקות על במבצעים של לוריאל.

מעניין אם הן באות מאופרות לים.