דוסטוייבסקי זה לא

הצלצול של הטלפון העיר אותי. השיר Just של רדיוהד לא השאיר מקום לספק, אני אכן עושה הכל לעצמי. וזה מה שהכי כואב. אבא פילח את קורי השינה שלי ודרש ממני להתעורר ולעזור לו עם הקניות,
אני ישנה בתחתונים בלבד כי אני לא במצב להדליק מזגן כל הלילה, וחם לי. אני משילה מעליי את השמיכה ואני והדדיים שלי הולכים אל האמבטיה. פותחת את הברז ושוטפת את הפנים,
האף לא מתאים לי היום, והשיער שלי, והעור, אוף. כל אישה שונאת להסתכל על עצמה במראה בבוקר.

הבית ריק. אני מצחצחת שיניים, שוטפת פנים וחוזרת לחדר. לובשת חולצה גזורה ומכנס ג'ינס קצר, מחליקה את מטריד השינה (להלן האייפון) אל הכיס ויורדת ארבע קומות אל פשוטי העם.
אבא שלי נשען הקיר ולמרגלותיו מצרכים. כבד. למה לא לעשות משלוח? מה אני, סודנית?

החולצה חושפת כתף אחת נטולת כתפייה ומרמזת אל הפטמות שמזדקות מעבר לטישרט. זה צהרי יום שישי וחם, הרחובות מריחים כמו אי שקט שיחודי לצהריים של שישי, אנשים נוסעים מכאן ולכאן, ונורא חשוב להם להספיק דברים, או שזו רק אני שמדמיינת.
משהו מיוחד היום. בשמש האיטית הזו, ובאיך שמתנהלים החיים שלי בעצלתיים.
אני לא עובדת היום וגם לא עובדת מחר וזה כמו חופש עילאי. שאני יודעת שאני יכולה לעשות מה שבא לי היום, ואני לא צריכה לדאוג שייגמר כי תמיד יש לי את מחר.
זאת אומרת, עד מחר.

פועל מסויים מחזיק משהו ועולה, הוא נתקל בי וסורק את הגוף שלי בעיניים שלו, הוא מזיע ונטול חלק עליון. הגוף שלו שחום ומדיף ריח גברי. יש לו עיניים ירוקות, ושפתיים בשרניות. אוף, למה החיים שלי הם לא סרט פורנו?
אני חושבת לעצמי שבא לי שהוא יגיד, 'באתי לתקן לך את הסתימה בצנרת. אכפת לך שאני אבדוק?' ואז הוא יצלול את בין הרגליים שלי וינגוס בדגדגן שלי וילקק אותי מבפנים החוצה עד שכל הנוזלים שלי בגוף ייגמרו.
הייתי עושה אותו.
"אורהההההההההה!" אני שומעת צעקה, חזרה למציאות.
אני מעבירה יד בשיער וזה נופל על הכתף שלי,
"היי" הוא אומר,
"היי"
"את גרה פה?"
"לא, אני סתם עוברת פה בפיג'מה להנאתי. אני עושה את זה כל יום בבלוק אחר"

אני ממשיכה אל אבא שלי ולוקחת שלוש חלב ביחד אחת ושישיית קולה ביד השניה.
בדרך חזרה הוא עדיין עומד שם. "לא כבד לך?"
"אני יכולה את העבודה שלך גם? זה נראה לי סבבה לעמוד ולפלרטט ועוד לקבל על זה כסף?"
"כמה חרטה כמה" הוא מסכם.

כמה חרטה כמה.
ביאליק מקנא בכישרון. "אבא שלך לא בא איתך?"
"אולי כדאי שתשאל אותו."
"אני שואל אותך"
"ביי"

אני עולה קומה ראשונה,
לא כבד לי. אני נערה רכה בשנים, בסה"כ 18 שנה על כדור הארץ, טרף קל לגברים המדיפים פרומון גברי.
רק שלא ישאל איך קוראים לי, כי אז הוא יגיד לי איך קוראים לו, וישאל אם אני לבד בבית, ואז אני אגיד כן, ואז אני אציע לו כוס מים ואז הוא יסכים ואז נעשן סיגריה במרפסת ואז הוא ישים לי יד על הברך ואז הוא ינשק אותי בשפתיים הבשרניות האלה ואז הוא ילטף לי את השיער ואז הוא יכניס לי את היד מתחת לחולצה, ו..
נו כבר, תשאל. מטומטם אחד.

"ביי" הוא אומר.