דוסטוייבסקי זה לא

התחנה המרכזית נדמתה לי כל כך עייפה. קבוצת חיילים נשענה על המעקים, חלק עישנו סיגריה, חלק פשוט בהו ונלחמו מלחמה אבודה בעפעפיים שלהם על מנת שלא יסגרו.
המדים שלהם היו מרושלים. אצל חלק החולצה הייתה מחוץ למכנסיים לגמרי ואצל חלק רק חצי, שישי בבוקר. למי יש זין לדיגום עכשיו.
בשנייה שהיא ירדה מהאוטובוס שלה אל המרכזית שמתי לב אליה. היה בה משהו חי, והאנרגיות שלה שיבשו את כל התדרי הילה שהתרחשו בעשרה לשבע בבוקר.
היא לבשה גופייה ירוקה בהירה וטייץ שחור צמוד, הישבן שלה קיפץ עם כל צעד שלה. שיערה היה אסוף בקוקו מרושל, כשקצוות שיער נופלות ממנו. משקפי שמש עמדו על קצה האף שלה, חצי מהמבט שלה היה זרוק מעלה, היא נשכה את השפה והרימה קצת את הגבה.
בהיתי בהליכה האצילית שלה כמה דקות, היא לא לבשה שום דבר מיוחד, ולא אמרה שום דבר מיוחד, אבל משהו בדרך בה היא הולכת שבה אותי.

מבט קצר אל קבוצת החיילים מגלה לי שהיא שבתה גם אותם. היא מתקדמת לעברי, רגל ארוכה אחת לפני השנייה,
היא הסיטה את התיק שלה על הצד ונברה בו בחיפושיה אחרי משהו.
היא הוציאה קופסת סיגריות, פרלמנט לייט והוציאה אחת. החליקה את הקופסא חזרה אל התיק והחזיקה את הסיגריה בין שיניה ואז שוב שמה אותה בין האצבע המורה לקמיצה.
החיילים עוקבים בעיניהם אחרי כל צעד שלה. גם בין המנומנים נדמה שהתעוררו לפתע והם התלחששו בינהם.
לא יכלתי לשמוע מה הם אומרים, אבל היה לי ניחוש סביר.

"סליחה?", אני מרימה את הראש ורואה את עיניה המציצות מקרוב פתאום, היא מתכופפת מעט והחזה שלה יוצר חריץ עמוק.
הקול שלה נשמע חינני וקיים. מיתרי הקול שלי, בת התמותה, לעומת זאת עוד ישנו, אז החוותי בראשי בשאלה של 'מה את רוצה',
"יש לך אש?" היא שואלת,
אני חושבת למה דווקא אותי כשפתאום שרפתי את עצמי עם הסיגריה שלי והבנתי. "אמ..כ..." לא ידעתי איך להגיב, חיפשתי בערבובייה של הבלאגן את המצית ולפתע התיק שלי נפל וכל תכולתו נשפכה על הרצפה.

היא התכופפה,
חשבתי שהיא רוצה לעזור לי וניסיתי לומר שלא צריך,
היא מצאה את המצית בין הערבובייה, אמרה לי "תודה", חשפה חיוך לבן-צהוב-קלות, והלכה רחוק ממני.
אספתי את הדברים שלי חזרה אל התיק, מינוס מצית, והתיישבתי חזרה. החיילים עוד עקבו אחריה במבטה ואז פתאום הגיע האוטובוס שלהם והם ניעורו.
הם עבדו בזריזות, העלו את כל התיקים הכבדים אל תא המטען ועלו את האוטובוס, חלקם עוד הסתכלו עליה מחלון האוטובוס.

הגיע גם האוטובוס שלי.
רק עשר דקות אחרי תחילת הנסיעה פתאום הבנתי שאני בקו מיוחד של שישי שלא בדיוק מגיע למקום שאני צריכה אלא רק משהו כמו 7-8 דקות הליכה ממנו.
גם כשהלכתי, לא הפסקתי לחשוב עליה. על הישבן החמוד שלה כשהתכופפה, על החזה, ובעיקר על הריח. ריח גוף טהור ונקי של מקלחת. בלי בושם ובלי קרמים. פשוט סבון וניקיון,
חשבתי איך אני נכנסת להתקלח איתה, והיא יושבת על רצפת האמבטיה מלאת המים, אני שמה את הדוש מעל הראש שלה ונותנת למים ללטף לה את השיער, להאריך אותו ושיפלו בערבובייה של סדר מאחורי הגב שלה, היא תשב בגו כפוף קדימה והיא תחבק את הברכיים שלה כפוף אל חזה,
אני אשים שמפו ואזהר שלא יכנס לה לעיניים, אעסה בעדינות את השיער שלה בלי לשכוח שום קצוות שיער, ואז אשטוף לאט, עד ששיער יהיה נקי ומצוצח. היא תעמוד ואני אלחץ אותה נגד הקיר, אני אעביר את הספוג על הצוואר שלה ובית השחי, יהיו שם קוצים קטנים כאילו גילחה לפני יומיים-שלושה, לא יהיה אכפת לי. אני אסבן טוב את החזה שלה, הפטמות שלה ינצצו מתוך הרים של קצף והיא תצחק, זה ידגדג אותה.

אני אעביר את הספוג בין הרגליים שלה, לאורך היריכיים שלה, ובין שפתי הכוס שלה, וכשאכוון לשם את זרם המים כדי לשטוף את הסבון היא תרתע קלות ותחייך.
אני אקח סכין גילוח ואעביר בעדינות על ערוותה, שיערה ייפול אל תוך המים החמימים של האמבטיה,
יפול וינשור ויתאסף עד שיקשט את המים בפסים שחורים קטנים הנופלים ממנה אל האמבטיה,
אעביר את הסכין לאורך הרגליים שלה, בזהירות בכדי שלא לחתוך אותה, ולהוסיף לערבוביית השיער המים והסבון תוספת מאיבר אחר. היא תצחק.

כשאסיים אשטוף את כולה פעם אחרונה ואעטוף אותה במגבת. היא תלך ותשכב על המיטה. אני אסגור את האור ואת הדלת ואחזור לאמבטיה.

נכנסתי אל המבנה וידעתי שהמבחן שלי כבר התחיל לפני עשרים דקות. בין שאלה אחת שאני יודעת לשנייה שאני כבר לא, אני חושבת איך הייתי חוזרת אל האמבטיה עם מצקת גדולה, ומעבירה מים עם שיערות וסבון אל תוך קערה.
את הקערת שמה בסיר ומרתיחה, מחכה שיבעבע ואז מוסיפה מרק עוף ועוד כמה תבלינים, אולי ירקות. אני חושבת איך הייתי מחכה שיתבשל,
איך גם במחשבות שלי אני מעבירה זמן בלחשוב עליה שוכבת במיטה שלי, נוגעת בעצמה, ישנה, מתהפכת כשהישבן החמוד שלה מופנה אל התקרה.
וכשזה מוכן אני לוקחת כף ושותה את הנוזלים אל תוכי עד הסוף, כשייגמר יישארו על הצלחת שיערות שחורות קטנות ששקעו ונצמדו אל החרסינה.
אני אניח את הצלחת בכיור.

בדרך הביתה באוזניות התנגנה לי אפרת גוש ששרה לי שמה שקרה זה שהתאהבתי ומה שרע שלא רציתי.
לא התאהבתי, אפרתוש. אל תדאגי, אני אומרת לה. אני חושבת קצת על ס'. מתוקה. אולי היא הייתה עושה אותי מאושרת כמו שהיא תמיד הבטיחה, אבל איך שהוא חרבנתי את זה.
במרכזית נתקלתי באחת הבנות שפעם יצאתי איתן ולומדות באחד התיכונים בדרך חזרה הביתה, יצא שדיברנו קצת. היא שאלה למה זה לא עבד ביננו, ואמרה שהיא באמת חושבת שהיא יכלה להתאהב בי,
היא שתקה קצת ואז אמרה,
בעצם, כבר קצת התאהבתי. העיניים שלה נצצו כמו של ילדה מאוהבת. ונזכרתי בתקופה שפעם העיניים שלי גם נצצו ככה, צחקתי ואמרתי לה שלא נורא וזה יעבור, שמתי לה יד על הברך והיא רעדה קצת, "אל תדאגי",
היא מוציאה סיגריה ואומרת, "יש לך מצית?"
אמרתי "לא, וזו הסיבה שזה לא עבד ביננו", היא לא הבינה.
אבל אני ידעתי שאני בחיים לא אוכל להיות עם בחורה אחת, כי תמיד תהיה בחורה אחרת יפה יותר שתקח לי את המצית.