הלילה היה קר. טיפות קרות של זיעות נאגרו על מצחי. הלכתי הרבה. לא היה חכם לקחת איתי רק את הכפכפים הכחולות הישנות האלו. הפכתי את התיק. מצאתי מסטיק. (מסטיק? באמת?) לעסתי אותו. לאחר כמה דקות הדבקתי אותו לעורף גבי מתחת לחולצה. בפעם הבאה שאלעס אותו, טעם של זיעה מלוחה יתפשט בכל חלל הפה שלי.
חשבתי על הארוחה על האחרונה שאכלתי. טוסט בגבינה צהובה. כבר נהיה מאוחר. בספסל ההוא בפינה יש מעט חריצים בין קרש אחד למשנהו, שמתי את התיק. הסתכלתי בכוכבים. הם לעגו לי. צינת הערב חדרה לעצמותיי. נרדמתי.
התעוררתי.
הבוקר לא התבייש היום. השמש קורעת מעליה את קורי הלילה, שולחת את קרניה נגדי במלוא המרץ. הסוודר נדבק אל חזי, הורדתי אותו. אמנם ריח הזיעה היה דומיננטי, אבל כשקירבתי את קצוות שיערותיי לאפי עוד הרגשתי את שאריות השמפו. קשה להאמין שזה היה אתמול.
התחלתי ללכת. (לאן?)
התחשק לי לשיר. לא הבאתי איתי מכשיר סלולרי. היו לי מאה שקלים במטבעות ושטרות של עשרים. ידעתי שזה יספיק עד שזה יספיק. שרתי שיר של הביטלס. פתאום הוא עמד לידי. לא ראיתי שהוא הגיע, כנראה החש צעדיו. לא נבהלתי. חשבתי על הגבינה מאתמול. הייתה צמיגית. כנראה מקולקלת. היה לה טעם צהוב. היה לה את הטעם הכי צהוב בעולם. אולי אם הייתי גבוהה יותר, הייתי מותחת את ידיי עד שיגיעו לשמיים, וכשאקח ממנה ביס, יהיה לה טעם של הגבינה הצמיגית ההיא, בטעם הכי צהוב בעולם.
השמש בהקה בלבן. לא יכלתי להישיר אליה מבט, לא רציתי. למה, הייתי מפוכחת גם כך. "שלום", הוא אמר. אחרי מספר דקות בדממה. "את שרה נורא", הפסקתי לשיר. "אל תפסיקי". מהרתי צעדיי, כן עשה גם הוא. הוא התנשף. לא רגיל הוא בהליכה. גם אני לא, כשחושבים על זה.
הוא שר גם. שרנו ביחד. "רוצה סיגריה?", נעצרתי. הסתכלתי לעיניו החומות. לקחתי את הסיגריה. "אפשר לשמור את המצית?", הוא צחק. "את גם מדברת".
"אני גם מדברת. אפשר?", הוא משך בכתפיו. לקחתי את המצת האדומה. כבר צהריים. ידעתי שבמעלה הגבעה הארוכה מחכה גן משחקים שאין בו הרבה אנשים. הלכתי לכיוונו. ההליכה הייתה מאומצת. מהרתי מאד. (למה?)
כשהגענו הבחור הניח ידיו על ברכיו והתנשף. "הגענו?",
"זה משנה?"
טיפסתי על המגלשה הירוקה וישבתי בתוך בית העץ, הבית האדום היה לי מחסה. אני רעבה. תמיד חשבתי שהלילות יהיו קשים. אבל הצהריים אלו ששברו אותי כל פעם מחדש. כשהשמש יורדת, החום נשבר, כשהכוכבים לועגים לך, קל יותר לעצום עיניים. מחר בבוקר זה יגמר. בצהריים אתה חווה הכל, ואין לאן להמלט.
"עוד סיגריה?", עשנתי. אולי זה לא חכם במיוחד להזין התמכרות שאין איך לספק אותה. אבל עישנתי. בעשר דקות הקרובות עשנתי את הסיגריה עד תומה, אולי גם את הפילטר. הוא שם את היד שלו על הברך שלי. לא טרחתי להזיז אותה.
"שמי נאור", הוא אמר. "יופי" סיכמתי. "ממש יופי".
"ושמך?"
"נרי"
"ועכשיו באמת?"
"זה משנה?"
הוא השאיר את קופסאת המלבורו אדום שלו על רצפת העץ בבית האדום, התגלש במגלשה הירוקה ולא ראיתי אותו כמה זמן. הקירות החומים והבית האדום. עם הגג האדום. הרגשתי חנוקה. העץ ספג את החום של הצהריים, נדמה שספג את כל הצהריים מקום המדינה. הלב שלי הלם בחזי. אני לא יודעת איפה אני. לאן הוא הלך? לאן זה משנה. אני אמות כאן בבית עם הגג האדום. זה הבית שלי. הדמעות נזלו על הצוואר שלי, לעסתי שוב את המסטיק ההוא. הרגשתי שטעם של דמעות יהיה קצת יותר מדי בשבילנו. אמרתי לעצמי שתיכף ארגע אבל זה רק הלך והתגבר. זה הבית שלי. התפייחתי, הכאב הלם בי, הפך לחלק ממני, לראשונה הרגשתי אותו כמו גוש בחזה שלי, רציתי לתלוש אותו מעלי, ידעתי שזה לא אפשרי. ידעתי שמכאן זה יהיה חלק ממני. נעצתי ציפורניי בעץ, השארתי סימני שריטה. אני זועקת לעזרה. (ממי?) זה הבית שלי. מתחת לגג האדום ובעץ הבלוי. והילדים שאינם משחקים פה עוד. כאן הבית שלי. אני נושמת מהר מדי, אני מרגישה שזה עומד להרוג אותי, שתיכף כבר אמות, שהרגשתי את כל העצב בכל העולם, של כל הצהריים לכל האנשים שבתים בגני משחקים הם הבית שלהם, תיכף כבר אמות.
עד שהוא חזר כבר עשנתי את כל הקופסא.
