אני שמנה. אני זין בעין. אני ללכת שעה בחול, למצוא את חברים שלך, למות מחום ולגלות שהשאירו את הבירה בחוץ ועכשיו היא חמה. אני ילדה של אבא. אני ילדה של אבא שהוא לא באמת אבא שלי בכלל, אבל כשהוא מזיין אותי בתחת כשהפנים שלי מרוחים על הקיר באמבטיה, אז אני כן. אני לצום עשרים וארבע שעות ולגלות שסבתא בכלל לא הכינה את העוגיות שאתה אוהב. אני לחזור לחופשה ולהבין שסבא שלך מת ולא היית זמין. אני כמו מוכרת זקנה בחנות, עם קול צרוד מסיגריות, שקוראת לך מותק ואומרת שאולי כדאי לך לשמור קצת כי המכנסיים מתפקעים מהיריכיים שלך. אני כמו זבנית בסופרפארם.
אני התחושה שרק מתעוררים בבוקר יום ראשון. אין זין בעין. אני קללה. אני מחלה. אתה חולה בי. אני מדבר. אני מדבר ללא ניסים. אני מדבר שלא קרתה בו התורה. אני אשדוד. אני נתניה. הדבר הכי יפה בי זו הטיילת. אני בית תמחוי. אני הכוס שלי. הכוס שלי אני. שנינו עייפים. אני החול הכתום באישונים שלך. אני האלבום הכי חדש של מטאליקה. אני ריב בצ'ט הכללי על פוליטיקה. אני הליריקה של לנה דל ריי. אני קעקוע של אות סינית על הכתף. אני הכביסה שלא טרחת לעשות בחודש האחרון.
אני להקיש באצבעות למלצר. אני זיון בתחת שהיא מפסיקה כי כואב עוד לפני שהכנסת את הקצה. אני מתמזמזת במושב האחורי של האוטו אבל לא מוצצת כי זה מוריד מכבודי. אני זונה. אני חרא של בן אדם. אני זין בעין. אני הג'ל של יאיר לפיד. אני הבן אדם שאמר לו, "ואי אחי, איזה עמוק אתה. חייב לרוץ לפוליטיקה",
אני שמנה. אני זין בעין. אני ילדה של אבא. אני ילדה של אבא שהוא בכלל לא אבא שלי, אבל כשהוא מלקק לי את השפתיים אחרי שהשתין לי בפה, אני כן. אני האצבעות שלך בכוס שלי.
אני הזין שלך בתחת שלי.
אני השתן שלך על הצוואר שלי.
אני הזרע שלך על השיער שלי.
אני הטעם של חור התחת שלך בלשון שלי.
אני הריח של הזוהמה שלך בגוף שלי.
אני התחתונים הספוגים שעל הרצפה בחדר המסריח ההוא.
אני העצב.
אני עצב גולמי.
אני גרם של קוק מסודר בשורות.
אני הירואין לא מבושל ארוז בעטיפות כסופות בתוך מזוודה גדולה.
אני חרא שלא הורידו באסלה.
אני כמו לספר לך שבסוף הוא מת.
אני ספר של ארז צדוק.
אני זין בעין. אני שמנה. אני מדבר. אני ילדה של אבא שהוא בכלל לא האבא האמיתי שלי, אבל כשהוא כותב, ילדה שלי, לילה טוב, אז אני כן.
