אני לבד, הוא אומר לי. לפעמים אני סובל ואז אני הולך לישון, ברוב המקרים כשאתעורר זה יעבור. תלאות היום יתפסו את מקומם של התחושות המפוכחות. בשאר המקרים אני הולך לים. אתה פיוטי, מאמי שלי, אני אומרת לו והוא מחייך. אני אוהב לשבת באוטו, מול שובר הגלים, השמש מתמזגת בקו האופק והזונות. הזמניות שוטפת אותי, חצי נחמה קונבנציונאלית, בחצי השני אני מעדיף טחינה וסלט.
הוא שותק. הים מוחה בדממה. ברחשי האדווה המתפוררת באוקיינוס האין סופי כחול גדול עמוק, דברייך נחלשים ומופרעים ברבעי שיחות הנשמעות לשניות בודדות בכל פעם. אני ואתה על רקע האין סופי הכחול הגדול עמוק, הזין שלך בגרון שלי. הזמניות שוטפת גם אותי. רגע אחד אתה קשה, רגע אחר אתה בשיער שלי. בכחול הגדול העמוק האינסופי אני גל ואתה שובר הגלים.
בזמן שאתה מזיין אותי בתחת על מכסה המנוע, אני מסתכלת על הזונה בכביש ממול. העקבים זולים והלבוש הפרובוקטיבי, אני רואה אותה כסיפור. ומה בעצם ההבדל ביננו. (אף פעם לא חשבתי שאני נותנת משהו ששווה לשלם עליו) אני אקרא לה פנינה, כי היא נפתחה מתוך צדפה של נוזל שקוף.
שיישארו לי סימנים. אני מתחננת. שאתעורר מחר לבד, אדע שאני חיה. שזו לא אשליה, שאני לא בקומה והכל רק חלום. שאדע להריח את המלח של הכחול העמוק הגדול האינסופי על העור שלי, בשקעים ירוקים וכחלחלים. כשאתעורר אוכל לחוש את האצבעות שלך ננעלות סביב הקרסוליים שלי, מושכות אותי עד לשולי המיטה, ואת המרפק שלך מחזיק את הגב שלי כפוך, שאוכל לחוש, שאוכל לטעום. אני כל הזמן טועה איתך. לא לומדת מכלום. כך או כך, חלק ממני איתך במיטה הזו וחלק במיטה אחרת. הסדינים אחרים ואין רופאים, מצבי אנוש.
בדרך יציאה מהמלון אני עוברת רק בירוק וחוצה במעבר חציה אל תחנת האוטובוס. אני מתפללת שהמשאית המאטה לכיווני תובל על ידי נהג שיכור, וברגע זה ממש הוא ירדם, ילחץ על הגז ולצלילי הצופר המזדעם והמתלהם, אהפוך בן רגע לחלקיקי אספלט. כשיבואו לגרד את הגופה שלי מהכביש, אמא שלי תשב על ברכיה, תעביר אצבעותיה השחומות, ציפורניה משוחות בצבע קורל-אפרסק-פנינה, ותאמר, קסם של ילדה הייתה. אלוהים, איך לקחת אותה ככה. ולא תדע שבאצבעותיה מתמוססים חלקיקים אחרונים של כחול עמוק גדול.
-
לא', במוד המהורהר
