דוסטוייבסקי זה לא

כשאני רק מתעוררת אני לא מבינה למה לקום. דבר לא השתנה מהבוקר של אתמול. הסדין יצא מהפינה הימנית של המיטה כבר לפני שלושה ימים, שאר הפינות בסדר. לפעמים המזרן החום והחשוף מעיק עלי, אני זורקת כרית וכמה תחתונים מלוכלכים. מה שלא ראיתי לא שם. הג׳וק במקלחת שיצא משדה ראייתי חדל להתקיים, אם סיננתי את אמא היא כבר לא כועסת והבחור שאני כבר  לא עונה לו בווטצאפ מת מוות טרגי (תנחומיי למשפחה).   כבר עברו, אחד שניים שלושה ארבעה חמישה שישה שבעה שמונה תשעה ימים מהמשכורת. עם הקפה של הבוקר אני אשלם את החשמל ואגדיל את עוד קצת את המינוס, הסמס המתריע על אחוזים נרחבים שכבר נוצלו לא משכנע אותי, לטעמי הוא עוד רעב. לא אכלתי יומיים ומשהו. אני בוחרת לי את העוגיה שנראת הכי פחות יבשה. לובן המקרר מכה בי, חומוס וקוקה קולה. בדרך חזרה מהמשמרת הכפולה אעצור אצל מוכר המכולת שאצלו הכל יקר אבל לפעמים הוא מפרגן בקופסאת פרלמנט חינם. אני אקנה מצית, כי היא תאבד, חלב וג׳ייקובס. אני אשמע מוזיקה. המלודיה המתלווה לחיים שלי זה הקטע המוזיקלי ששומעים בסרטי אימה שניה לפני שהדמות פותחת את הדלת והיא רואה את הרוצח אוחז בגרזן. בלאק סבאת׳ רועשים אז אני לא שומעת. זה יוצא 63 שקלים ואני משלמת באשראי.  בבוקר אני יוצאת לסיגריה במרפסת ומספרי השעון בפינה העליונה במסך האייפון מחרבנים את הגיגיי הצילוויזציה. זה עושה לי סמיילי, זה שואל אם התעוררתי, זאתי שואלת אם אפשר שנצא לקפה. יש לי תוכניות.  שכחתי את הדוד דלוק שוב. מנעול הדלת אינו יודע קרקושים, איש אינו נכנס, אני תמיד יוצאת.  הקירות לבנים ואני בינהם. בוהקת.    בעבודה לקוחה מנהלת איתי וויכוח ער שכותרתו היא שלושה שקלים. (״אני יכולה לקנות אותך בשלושה שקלים האלה״) כשהיא מדברת אני חושבת על הלילה ההוא על הספסל כשגבר קצת פוזל קנה אותי בפחות.  בחיוך תקנה אותי, בליטוף, בהינף החגורה על העור שלי. יש מבצע, אם תשתין לי על הפה תקבל מציצה או אנאלי בחינם. (* הזול מבינהם, עד גמר המלאי, ט.ל.ח)   אני עצובה. מחכה לדמעות שיבואו. הן נאגרו כל כך עמוק שכבר התאבנו בבטן שלי. מוסיפים לי שניים שלושה קילוגרמים. אני ילדה של אמא. במראה אני רואה אותה.  בעיניים שלי, בשיער ובכפות הרגליים. היא שעון חול שהתהפך. ואני בת שנתיים ורק למדתי לדבר, תוקעת את כל גרגירי החול בפה הקטן שלי, שלא יגמר. שאקיא אותו חזרה ונתחיל מחדש.  בכיתה ג׳ התקבלתי לתוכנית קידום מחוננים. לא נתנו לי אווירונאוטיקה, אמרו שזה כיתה לבנים בלבד. אני זוכרת את הצליל של דלת חדר המנהלת נטרקת מאחוריה. אמא לבשה שמלה לבנה עד חצי הירך, שיערה הברונזה נפל על הכתפיים, היא הרימה את משקפי השמש על השיער וחשפה שתי עיניים שחורות. שפתיה משוחות אודם. למחרת הייתי הבת היחידה בשיעור.