כשאבא שלך נפטר נכנסת אל החדר שלי בצעדים קטנים. הרמתי את הראש מהספר. הופתעתי שזה אתה למרות שידעתי שאתה צפוי להגיע. תמיד הופתעתי כשאתה בא. הופתעתי כל בוקר להזכר שאתה קיים, בכל הודעה ושיחת טלפון, הופתעתי שתאים אנושיים התגשמו לכדי ההוויה שהיית. באותה עת הייתי בת שבע עשרה, ולבשתי חולצה בצבע תכלת, מעט מוכתמת. שיערי היה אסוף ברישול וקצוותיו המרדנים נחו על כתפי.
הסתכלתי עליך ולא אמרתי מילה. חייכתי אלייך. התיישבת על שולי המיטה. כפות ידייך השחומות ומוכתמות שמן מטוסים נחו על פנים יריכייך. בחנת את המרצפות בריכוז. הסתכלתי עליך דקה ארוכה. "היי", אמרתי. לא ענית.
כשהתרוממתי נישקתי את העורף שלך, חיבקתי אותך כשרגליי מפוסקות ונחות לצד רגלייך, חזי נצמד אל הגב שלך. שמתי את הלחי שלי על השכמות. הקשבתי לך נושם. חשבתי על הרגע הראשון שראיתי אותך, לבוש בבגדים המכוערים ביותר שברא האדם, בפוזה שלקח לי חצי שנה לנער ממך. איך שיניתי אותך, איך השתנתי אני. לקח לך עשרים דקות להשיב לי בקול שקט, "היי".
"אבא שלי נפטר", אמרת. "אני יודעת, סיפרת לי מוקדם יותר. התקשרת.", חייכת. "התקשרתי". "אני לא יכול להיות בבית כשהם מארגנים את השבעה", המשכת, שתקתי, נתתי מקום למילים שלך למלא את החלל, "אני לא יכול," קראת לי בשמי, "אני לא יכול. תצילי אותי". הצמדתי את הלחי אל הגב שלך, הנשימות שלך הפכו קצובות. אם היית צמא הייתי הופכת למים, אם היית רעב הייתי מערבלת עצמי לפירה, אם היית זקוק לכליה, הייתי נותנת לך שתיים.
"זוזי". אמרת. זזתי. שכבתי על המיטה ונשכבת לצדי. נישקת אותי על השפתיים. על הצוואר. הורדת את החולצה ההיא. נישקת את הפטמות שלי. גנחתי קצת. "זה לא מתאים." אמרתי. הסתכלת עלי, כעסת. "הכל מתאים. מה שאני אגיד מתאים. תסתמי כבר. תסתמי קצת". נישקת אותי בעדינות ושכבתי דוממת.
בעיניים השחורות שלך ראיתי ריק. נשאבתי לתוכו. השלת מעלי את הבגדים. חדרת אלי. הייתי יבשה. לא ככה אתה אוהב אותי, לא בעדינות הזו, ידייך המלטפות עוברות באין מתכוון על מכות יבשות שהשארת עלי ביום אחר. נכנסת אלי וגנחתי. לא חייכת. אתה תמיד מחייך אלי כשאתה בתוכי. ליטפת את קווי המתאר של החמוקיים שלי. נכנסת אלי עמוק יותר. הרגשתי את הזין שלך ברחם שלי. "תעשי לי ילדה, רורי שלי, תעשי לי ילדה", בכית.
דמעות קישטו את הלחיים השחומות שלך. "רורי, תעשי לי ילדה וילד, ילדה וילד ועוד כמה, רורי, תעשי לי ילדה...", הידיים שלך הכאיבו לי פתאום, המרפק שלך נשען על הצוואר שלי, דחקת עצמך לכוס שלי יותר ויותר, לא נרטבתי. לא היה בסיטואציה הזו שום דבר מיני. הדמעות הרטיבו גם אותי. טפטפו כמו מזגן שצריך לתקן. התעלמת מהן. המליחות הייתה בפה שלי. "תעשי לי ילדה", חזרת ואמרת, מנטרה שאינה נפסקת. במלודיה קבועה.
"אבא שלך מת", אני אומרת. הזין שלך בתוכי. "אבא שלך מת וזה מחורבן. תשב לידי ואני אלטף אותך כמו שאתה אוהב". לא הפסקת. הזין שלך שפשף אותי מבפנים החוצה. נישקת אותי במצח. "תעשי לי ילדה", המרפק שלך נלחץ חזק יותר ונאחזתי בסדין. אם הייתה מילת ביטחון הייתי צורחת אותה. הרגשתי שתיכף ואתעלף. תיכף ואמות. אני לא יכולה לנשום. אני לא יכול. אני לא. אנ. התרוממת מעלי.
גמרת. השפרצת בתוכי והרגשתי את הנוזלים משתפכים ממני כשנשכבת לידי. בכית כמו ילד על החזה שלי באותו הערב שאבא שלך נפטר. בשוך השערה הסתכלת אלי בעיניים הצוחקות שלך, והיה בהן אופל. יכלת להרוג אותי אז. יכלת להרוג אותי אז בשניה ההיא. אתה חזק ממני, לא אוכל להלחם. יכלת להרוג אותי. לא הייתי צריכה לומר את זה, המילים היו באטמוספריה. הן טפטפו מעלינו. הצטערת ולא אמרת מילה. יכלת להרוג אותי. ליטפת אותי עד שנרדמת. ראשך על הזה שלי, אוחז אותי כמו בובה של תינוק. בהלוויה, הסתכלת אלי. עמדתי רחוק מהמשפחה שלך. הם לא אהבו אותי וזה לא התפקיד שלי להציק להם. התפקיד שלי להיות שם, כשאתה מרים את ראשך מהחור הפעור באדמה, וכשגופת אביך הוטלה מתה אל החור. הסתכלת אלי. חייכת.
